הארי קם בבוקר, משפשף באיטיות את עיניו לאחר לילה בו כמעט ולא ישן.
הוא פשוט לא הפסיק לבכות, כמו בכל לילה.
הוא נאנח, קם לחדר השירותים ושוטף את פניו החיוורות.
הלוואי ורק היה לו קונסילר לטשטש את השקיות השחורות מתחת לעיניו, אבל אסור לו.
לבסוף החליט להוציא מהשקית מעגל ריסים שקנה אתמול ולעגל את ריסיו הארוכות.
חיוך קטן עלה לשפתיו כשראה את ריסיו המעוגלות, עיניו נראו כך פחות עייפות.
הוא התלבש במהירות לבית הספר ויצא מהחדר עם התיק על גבו.
"בוקר טוב" מלמל כשנכנס למטבח אך אמו רק גלגלה את עינייה ואביו התעלם, ממשיך לקרוא בעיתון שבטח יותר מעניין מהבן שלו.
הארי רק נאנח, יודע ששום דבר שיעשה יכול לשנות את המצב. הוא הכניס את הכריך לתיק, נפרד מהוריו ויצא מהבית לכיוון בית הספר.
"היי הארי!" זאק קרא והתקדם להארי בחיוך.
הארי המבולבל עצר במקומו, מחכה שזאק יגיע. למה לעזאזל שהחתיך של הבית ספר שבמקרה הקראש שלו במשך שלוש שנים יפנה לבחור המתולתל?
"אתה בא למסיבה הערב?" שאל והארי הניד בראשו, ההורים שלו לא יסכימו שילך למסיבה ואפילו יקבל כמה סטירות אם רק יעז לשאול על כך.
"מצטער אני לא יכול" השפיל הארי את ראשו, דמעות בעיניו. "היי האז זה בסדר, בכל מקרה תרצנ שנלך יחד לבית ספר?" שאל זאק, מרים את ראשו של הארי באיטיות עד שעיניו החומות של זאק נפגשות בירוק של הארי.
הארי הנהן והשניים התחילו ללכת לביתו הספר.
במשך כל ההליכה זאק דיבר על המשחק כדורגל שהיה לו ביום שישי, פרפרים התרצצו בבטנו של הארי והוא רק דמיין לעצמו אותו הולך לתמוך בזאק באחד ממשחקי הכדורגל שלו.
שזאק ינשק אותו במחצית.
שזאק יעשה לו צורת לב עם ידיו כשיבקיע גול.
אותו קופץ על זאק בחיבוק כשהקבוצה מנצחת.
ואפילו יצא לו גם לדמיין אותו ואת זאק מתרכבלים במיטה עם גלידה במקרה של הפסד.
"הארי אתה מקשיב לי?" גיחך זאק והארי ניער מעט את ראשו, סומק על לחיו והוא מהנהן במבוכה, מבין ששקע יותר מידי זמן במחשבות על הבחור עם העיניים החומות.
"באיזה כיתה אתה עכשיו?" שאל זאק והארי חשב כמה שניות לפני שענה "38"
"בוא אני אלווה אותך" חייך זאק וחיוך עלה לשפתיו של הארי, הוא לא חייך כך הרבה זמן.
"אם תצטרך משהו תגיד לי" אמר זאק כשנכנסנו לכיתתו של הארי, הארי המובך הנהן, סומק על לחיו וחיוך פרוס על שפתיו "תודה זאק"
---------
"היי אתה!" קריאה נשמעה מסוף המסדרון, הארי כיווץ את גבותיו וסוגר את הלוקר, לפתע מבחין בחבורת בנים המתקרבים לכיוונו.
'לעזאזל' חשב לעצמו והלך במהירות במסדרון, עוקף כמה ילדים עד שהגיע ליציאה מבית הספר ורץ לכיוון ביתו.
לפתע הרגיש יד אוחזת בו ומצמידה אותו לקיר, זה היה אחד מהילדים שקראו לו קודם לכן ולאחר כמה שניות כל שאר הבנים הצטרפו.
מסתכלים על הארי בזלזול.
כל מה שהארי חשב עליו היה, מה הם יעשו לו הפעם?
"מה אתם רוצים ממני?" שאל הארי אך קולו בגד בו ויצא רועד ומפוחד, הילד עדיין אוחז בידו, מגחך. 'מה בדיוק מצחיק' חשב הארי לעצמו.
הנערים לא ענו, רק גיחכו לעצמם בשקט.
"אח" מלמל הארי כשאחד הילדים הטיח אגרוף לעיניו של הארי, זה כל כל כאב לו.
"א-אבל למה?" ייבב, מנסה להשתחרר מהאחיזה של הנער ללא הצלחה "דיי תעזבו אותי" צווח ובתגובה נער אחר בעט בצלעותיו של הארי, משאיר כמה סימנים סגולים על גופו החלבי.
הארי הפסיק להלחם, הוא פשוט נתן להם. נמאס לו להלחם כל הזמן לשווא, הם יותר חזקים ממנו וזה ניכר. גופו תשוש מכל זה, זה קשה לעבור מכות חזקות כאלה בכל יום.
לאחר כמה זמן גופו החל להצבע בגוונים כחולים, סגולים ואדומים, מאפו הכפתורי נוזל מעט דם וחולצתו נקרעה מעט.
"הייי מה אתם עושים?! עופו מפה!" קול לא מוכר קרא אך הארי היה עייף מידי בשביל לראות מי זה היה. "בני זונות" שמע כמה מלמולים מהבחור שלא הצליח לראות ואחיזת הנער בהארי השתחררה וכל הנערים ברחו.
"לעזאזל מה הם עשו לך בייבי שלי..." מלמול היה הדבר האחרון שהארי שמע לפני שהכל הפך לשחור.
YOU ARE READING
My little boy// L.S
Fanfiction"למה דווקא אני? למה אותי החלטת לחטוף? יש הרבה יותר טובים ממני, אני סתם ילד מטומטם ומתוסבך" "אתה מושלם בייבי" "אני לא מושלם" "אתה מושלם בשבילי" הארי בסך הכל ילד בן 17, הוריו ההומופובים כל יום ויום דואגים להזכיר לו כמה שהוא מכוער ומפגר, אבל מה קורה כש...
