הארי ייבב, מתכנס את תוך עצמו ומקפל את רגליו לחזהו, קובר את ראשו בניהם ופורץ בבכי, נחנק מהדמעות של עצמו. הריח והגודל הקטן *מאוד* של החדר המעופש החניק אותו עוד יותר והוא הרגיש את כל הקירות סוגרים עליו.
ראייתו הטשטשה ונשימותיו האיצו, הופכות לכבדות וקצרות יותר.
הקלסטרופיה השתלטה עליו וראשו הסתחרר, לאחר כמה שניות ראה שחור.
------
"קום זונה" שמע קול, מים נשפכים על גופו וצחקוקים נשמעו בחלל החדר.
"מ-מה?" שאל הארי בבלבול, משפשף את עיניו ומסתכל על ששת הגברים שהסתכלו בזלזול על הנער, בגדיו רטובים וקרועים במקצת, שיערו מבולגן ושקיות נמצאות מתחת לעיניו.
"מה אתם רוצים ממני?" שאל, מיואש לגמרי.
"אתה עובר לחדר אחר" קרלו הופיע, אקדח נמצא במכנסו, מבט מאיים לבוש על פניו.
"למה?" שאל הארי, סוחט מעט את קצה חולצתו הלבנה והרטובה. "ככה החלטנו" אחד החיילים של קרלו ענה וגלגול עיניים נראה מצידו של הארי..
"בוס לואי מתכנן להתקיף" חייל נוסף הגיע, גבתו של הארי הזדקרה וניצוץ תקווה עלה לעיניו.
לואי בא? בא להציל אותו?
"תפסו אותו עכשיו!!" צווח קרלו ומיד שניים מהחיילים תפסו בהארי בחוזקה, גורמים לו לזוז בין זרועותיהם במטרה להשתחרר.
"תפסיק לזוז" סינן אחד מהם, מעיף את ידו לצד גופו של הארי וכאב חד בצלעותיו הורגש "פאק" גנח בכאב וקרלו חייך בסיפוק, מסמן לשני החיילים להוביל את הארי לחדר, לא לפני שמניחים כיסוי על עיניו.
"שב כאן" אחד החיילים שהחזיקו בהארי ירק והשני דחף את גופו הרזה של הארי לרצפה הקרה, גורם ליבבה קטנה להמלט מפיו, הוא הוריד במהירות את הבד הכהה מעיניו וסרק מעט את החדר הלא מוכר.
מזרון דק, שמיכה קטנה וקיא על הרצפה.
פאקינג מדהים, חשב הארי לעצמו.
טריקת דלת נשמעה ומנעול נסגר, באותו הרגע הארי הבין ששוב חזר לנקודת ההתחלה. ולא יכול למנוע מאנחה מיואשת לצאת מפיו.
רטט קטן נשמע מכיס מכנסיו של הארי והארי פער את עיניו כשנזכר שהטלפון עדיין בכיסו, מוציא אותו במהירות ומנגב בשמיכה הקטנה שהייתה על הרצפה את מסך הטלפון הרטוב.
"בבקשה שיעבוד.." מלמל לעצמו והדליק את מסך הטלפון, חיוך בלתי נשלט עולה לשפתיו כשרואה שהמכשיר עובד ולא נהרס מהמים שקרלו שפך עליו.
"בייבי איך אתה מרגיש?" הודעה ממספרו של לואי קפצה והארי נשך את שפתו התחתונה בחיוך, לפחות הוא יודע שהוא לא לבד.
למישהו אכפת ממנו.
"היי לו.. אממ כרגע בסדר אני חושב, העבירו אותי לאיזה חדר אחר... הם זרקו משהו על זה שאתה מתכנן להתקיף, זה נכון? אתה בא להציל אותי?"
הקליד הארי, ניצוץ תקווה נמצא בעיניו וידו רועדת מעט בזמן שמקליד את ההודעה עם דמעות בעיניו.
הארי שולח את ההודעה ועוצם את עיניו, משעין את גבו על הקיר ודמעה קטנה בורחת מעיניו, נמאס לו לבכות כל הזמן...
פתאום פרץ בבכי אבל בלי קשר למה שעובר ברגע זה, בלי קשר לזה שלואי לא איתו אלא רק בכי מר.
בכי על כל מה שעבר.
על ההורים שלו שבוודאי לא מעניין אותם בכלל מה עובר על הבן שלהם, הבן היחיד שלהם.
על הילדים המתעללים שהרביצו והציקו להארי ללא סיבה.
על הכל.
במשך כל התקופה עם הוריו לא הוא נתן לעצמו לבכות כל יום, הוא היה בוכה פעמים אחדות פעם בכמה חודשים ומוציא את הכל, ובכן, זאת אחת מהפעמים האלה.
"אני שונא את עצמי" ייבב
זה נכון.
הוא תמיד שנא את עצמו.
החל מהתלתלים המפוזרים שנתנו לו מראה של אישה עד לירכיים השמנמנות ולבטן היוצאת.
הוא שנא את זה שלפעמים לא שלט על פיו ופשוט נתן לו לדבר.
הוא שנא להתחרט על כל דבר שעשה.
הוא פשוט שנא את הכל, חוץ מלואי.
"אני תמיד אבוא להציל אותך נסיכה" הייתה ההודעה האחרונה שנשלחה מלואי לפני שהטלפון נכבה, הארי לקח נשימה, מוחה את דמעותיו ומסתכל לפתח הדלת, רק מחכה שתיפתח שוב.
והפעם שלואי יהיה שם.
-----
"אני בא הארי..." מלמל לואי לעצמו, בודק את מחסנית האקדח בפעם האחרונה ולוקח נשימה עמוקה.
הוא הולך להציל את הבייבי שלו.
YOU ARE READING
My little boy// L.S
Fanfiction"למה דווקא אני? למה אותי החלטת לחטוף? יש הרבה יותר טובים ממני, אני סתם ילד מטומטם ומתוסבך" "אתה מושלם בייבי" "אני לא מושלם" "אתה מושלם בשבילי" הארי בסך הכל ילד בן 17, הוריו ההומופובים כל יום ויום דואגים להזכיר לו כמה שהוא מכוער ומפגר, אבל מה קורה כש...
