"למה דווקא אני? למה אותי החלטת לחטוף? יש הרבה יותר טובים ממני, אני סתם ילד מטומטם ומתוסבך"
"אתה מושלם בייבי"
"אני לא מושלם"
"אתה מושלם בשבילי"
הארי בסך הכל ילד בן 17, הוריו ההומופובים כל יום ויום דואגים להזכיר לו כמה שהוא מכוער ומפגר, אבל מה קורה כש...
"היי דאדי" הארי נכנס בחיוך קטן למשרד עם שתי צלחות מלאות בכל טוב שאיזבלה דאגה להכין לשניים. "הו היי בייבי" לואי הסיט את מבטו ממסך המחשב מסתכל על הארי בחיוך.
"הכנתי עם איזבלה" ציין, מניח ממול לואי את אחת הצלחות ומתיישב גם הוא בשולחן שלואי דאג לסדר לו עם המחשב, מתחיל לאכול.
"זה מאוד טעים בייבי, מאיפה למדת לבשל ככה?" שאל לואי בהלם והארי צחקק במבוכה "לימדתי את עצמי" אמר בבישנות, לוגם מכוס המים.
"מתי אתה מסיים לעבוד היום?" שאל הארי, מחבר למחשב הנייח אוזניות ומחפש ביוטיוב את התוכנית האהובה עליו. "מאוחר... כנראה שרק אחרי שתרדם אסיים לעבוד, מצטער בייבי" אמר לואי, מקליד כמה דברים במחשב, "הו, זה בסדר" אמר הארי בחיוך קטן, יודע שאין ללואי ברירה כל כך.
"דאדי?" אמר הארי לקח כמה דקות, מוריד את האוזניות מאוזניו, לואי המהם והסתכל על הארי בחיוך קטן. "חיבוק!" קרא הארי וקפץ על לואי בחיבוק, מתיישב על ירכיו. לואי צחקק ומיהר לכרוך את זרועותיו סביב הנער הקטן יותר.
"אני אוהב אותך" לחש הארי ולואי נאנח בחיוך "גם אני אוהב אותך בייבי שלי" לחש, הארי קבר את ראשו בשקע צווארו של לואי והתכרבל לחיקו "אוכל להשאר עליך קצת? אתה נוח" שאל הארי במתיקות ולואי הנהן, שמע בקולו של הארי שהוא עייף ומסתיר את זה ולכן החליט להסכים.
"אוהב אותך דאדי" מלמל הארי, מניח נשיקה לצווארו של הבוגר ונרגע למגע ידו של לואי העוברת על שיערו ולאחר זמן מה, נרדם.
בזמן שהארי ישן על ירכיו לואי המשיך לעבוד.
---------
"לאן אתה הולך?" שאל הארי, אוכל את ארוחת הערב שאיזבלה הכינה לו.
לואי סידר את החליפה השחורה על גופו ונשק לראשו של הנער "לפגישה" אמר והארי הנהן "יש לך הרבה פגישות בזמן האחרון" לחש הארי ולואי גיחך "זאת העבודה שלי אהוב" אמר לואי, מנשק לשפתיו של הארי המצחקק.
"אני מצטער שבזמן האחרון אני לא נמצא איתך הרבה... אבל אני חייב בגלל העבודה. שלא תחשוב לרגע ששכחתי אותך" אמר לואי בדאגה, מלטף ללחיו של הארי. "אוקיי לולו" לחש הארי וחיבק את לואי בחוזקה, מפחד לעזוב, כאילו וברגע שיעזוב הוא יברח.
"הארי לואי צריך ללכת" אמרה איזבלה בחום, לאחר כמה דקות שהארי לא משחרר את החיבוק. לואי הודה לה במבטו והיא הנהנה בחיוך קטן.
"בוא מותק" היא משכה בעדינות את הארי אחריו למטבח, לואי זרק לו "להתראות" קטן ויצא מהבית.
הארי התיישב על אחד מכיסאות האי, ראשו מושפל וידיו משחקות זו בזו. "הארי..." נאנחה איזבלה אך הארי התעלם. הוא באמת מפחד שללואי נמאס ממנו.
הוא כבר כמה זמן עסוק אך ורק בעבודה וחוזר מאוחר, ברגע שהארי כבר ישן הוא מגיע.
הארי התגעגע ללהרדם בזרועותיו של לואי, לשמוע את הלילה טוב הקטן ולהריח את ריחו של לואי לפני השינה. אמנם אלה דברים כל כך קטנים אך הם כל כך חסרים לו, זה כאילו ולואי נעלם לו...
נכון שהוא דרמטי ומתנהג כמו תינוק אבל אלה דברים שבאמת חשובים לו, עד שהוא סוף סוף התחיל להרגיש נאהב...
"איזבלה" לחש הארי, ראשו עדיין מושפל.
"כן מותק?" התקרבה איזבלה, מנגבת את ידיה במגבת המטבח ומניחה את ידה על כתפו של הנער בחיבה.
"את חושבת שאני בכיין?" שאל, מרים את ראשו לאיזבלה.
"בכלל לא" אמרה "אני חושבת שאתה ילד מדהים שעבר יותר מידי, זה לא הופך אותך לבכיין. זה הופך אותך לחזק, זה בסדר להשבר לפעמים, לכל אחד יש נקודות חולשה. זה לא אומר שאתה בכיין, זה הופך אותך לאדם החזק שאתה" אמרה בחיוך והארי משך באפו, חיוך קטן עלה לשפתיו והוא הנהן מחבק את איזבלה בחוזקה.
"תודה על הכל איזבלה, אני לא יודע מה הייתי עושנ בלעדייך פה. את כמו אמא בשבילי, כמו שאמא שלי הייתה אמורה להיות לפחות" אמר, מנגב דמעה ומחייך.
"אני פה בשבילך מותק, תמיד"
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
