"למה דווקא אני? למה אותי החלטת לחטוף? יש הרבה יותר טובים ממני, אני סתם ילד מטומטם ומתוסבך"
"אתה מושלם בייבי"
"אני לא מושלם"
"אתה מושלם בשבילי"
הארי בסך הכל ילד בן 17, הוריו ההומופובים כל יום ויום דואגים להזכיר לו כמה שהוא מכוער ומפגר, אבל מה קורה כש...
לואי נאנח, חולץ את נעליו ונשכב ליד הארי המנומנם, מחבק את גופו הקטן ונושם את ריחו הנעים, מרפה את גופו ונרדם.
כבר שבועיים בהם הוא חוזר מאוחר מהעבודה והארי נשאר לבד בבית עם איזבלה.
איזבלה מודאגת ממצבו של הארי, הוא הפחית באכילה וברוב היום הוא פשוט בהה בקיר או זרק כדורי טניס. הוא בקושי חייך, הוא היה עייף. הוא לא רצה שום דבר, לא היה לו כוח לשום דבר.
איזבלה עוד לא סיפרה ללואי. היא לא רוצה להדאיג אותו, מי כמוהה יודעת שיש לו מספיק מה לעשות.
"הארי מותק רוצה לאכול משהו?" שאלה איזבלה מחבקת את כתיפו של הארי חסר ההבעה.
"לא" השיב בקרירות, מסתכל למסך הטלווזיה בחוסר עיניין. הוא מרגיש כל כל בודד...
איזבלה נאנחה וחזרה למטבח, מנקה מעט עד שצלצול נשמע מהטלפון שלה.
"שלום מר טומלינסון" ענתה בנחמדות האופיינית לה. "היי איזבלה" אמר לואי, קולו נשמע עצוב מעט.
"קרה משהו מותק?" שאלה איזבלה, מנגבת את ידייה במגבת המטבח ומניחה אותה על כתפה.
"הארי בסדר? אני פשוט דואג לו... נראה שהריחוק לא עושה לו טוב, הוא אוכל?" שאל לואי בעצב והקליד במחשבו. המאפייה האיטלקית, האויבת של לואי מתכננת לתקוף אותו שוב ולכן לואי עסוק כל כך.
"לואי מותק אני אגיד לך את האמת... הארי במצב לא טוב, הוא בקושי אוכל ובוכה רוב היום או שפשוט בוהה בקיר ולא עושה דבר. אני דואגת לו, אתה חושב שתוכל היום לחזור מוקדם ולדבר איתו על זה?" שאלה איזבלה, מנסה לרכך את דבריה באמצעות קולה הרך.
ליבו של לואי צנח.
הוא הרגיש כל כך אשם, הארי עצוב. באשמתו.
מחשבות החלו להציף את ראשו ומבלי ששם לב גם כמה דמעות ברחו מעיניו, איך הוא יכל להיות אנוכי כל כך?
לואי אסף במהירות את דבריו "אני מגיע" אמר לאיזבלה וניתק את השיחה, נוסע במהירות חזרה לביתו, לבייבי שלו.
במשך כל הנסיעה הוא רק חשב על הסברים, אין לו תירוץ על כך שהזניח את יחסו להארי מלבד העבודה והוא מרגיש נוראי על כך.
לאחר נסיעה קצרה הוא סוף סוף הגיע הבייתה. הוא לקח נשימה עמוקה ופתח את הדלת, פוגש במבטה של איזבלה. "היי מותק" אמרה וחיבקה את לואי המודאג. "היי איזבלה" מלמל.
"איפה הוא?" שאל בדאגה והיא נאנחה "בחדר השינה" אמרה ולואי התכוון ללכת אך עצר את עצמו לרגע והסתובב חזרה לאיזבלה.
"איזה חדר שינה?" שאל, הרי לפני שהארי עבר לישון יחד איתו הוא ישן בחדר שינה אחר.
"שלך" אמרה איזבלה בחיוך "הוא אומר שהוא מתגעגע לריח שלך" אמרה ולואי צחקק בחיוך עצוב, עולה לקומה העליונה, מדלג על כמה מדרגות בדרך עד שהגיע לחדר השינה.
הוא דפק חלושות על הדלת ונכנס, נושך את שפתו התחתונה.
הארי שכב במיטה, מקופל אל תוך עצמו. הטלווזיה פועלת ברקע אך לא נראה שהארי התרכז בה בכלל.
לואי נאנח וסגר את הדלת מה שגרם לרעש קל ולהארי לסובב את ראשו לדלת, מופתע לראות את לואי מתקרב לכיוונו.
הוא שפשף מעט את עיניו, בטוח שהוא מתבלבל אך הוא לא. לואי התיישב ליד הארי על המיטה, מלטף ללחיו הרכות.
"בייבי שלי" לחש לואי ודמעות עלו לעיניו של הארי "לו" התייפח והתרסק לחיבוקו של לואי, בוכה על כתפו.
"כל כך קשה לי בלעדייך" ייבב הארי, לא משחרר את אחיזתו מהבוגר.
"גם אני אליך בייבי, כל כך.. אני מצטער שהתרחקתי, כל כל מצטער" אמר לואי בקול חנוק ודמעות עמדו בעיניו, הוא אוהב את הילד הזה לעזאזל.
"זה פשוט בשביל להגן עליך" הודה לואי והארי התרחק מעט מהחיבוק, עדיין נשאר קרוב והסתכל על לואי בבלבול.
"זוכר את קרלו?" שאל לואי והארי גיחך ללא הומור
"איך אפשר לשכוח?" אמר בקולו המתוק ולואי חייך חיוך עצוב. "הוא מתכנן לתקוף שוב, אני עושה כל שביכולתי שהוא לא יתקרב אליך ומתכנן מלא תוכנית נגדו. זה פשוט-
הארי קטע את לואי בנשיקה.
"אני יודע אתה לא צריך להסביר לי דבר" אמר הארי ולואי הניד בראשו "לא בייבי מגיע לך הסברים" התעקש והארי הניד בראשו.
"אפשר פשוט חיבוק?" שאל ולואי לא יכל שלא לחייך. הוא נשכב ליד הארי וכירבל אותו לגופו, עוטף את זרועותיו סביב גופו הצר של הארי, מנשק לצווארו.
"אני אוהב אותך האז, בבקשה אל תשכח את זה"
"רק בבקשה אל תעזוב אוקיי?"
"אני לא אעזוב אותך אף פעם אהוב, מבטיח" לחש והארי הנהן, נרגע למגעו של הבוגר ושוקע לשינה , שינה עמוקה ורגועה שכבר זמן רב לא הייתה לו.
וכל זה בזכות בן אדם אחד.
לואי.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
