"סוף סוף זה מוכן".
אחרי שצבע את הוואן הלבן שלו, בפסים בצבעי טורקיז, אדום בהיר, וכתום. הוא היה מוכן ללכת, חייב סימני חיים על וואן לבן.
הוא יכל לאמר שרשמית יש לו וואן היפים.
ניקולס לקח את בדי היצירה שלו, קשר את כולם יחד וזה היה כמות די נכבדת של קנבסים. הוא ידע שלא יהיה לו מקום לכל כך הרבה קנבסים, לכן קשר אותם על גג הרכב, קושר את החבלים לקנבסים ולברזלים הנמצאיל על גג הוואן שלו.
העבודה עדיין לא נגמרה. ניקולס הכניס ג'ריקנים גדולים שהכילו המון דלק. היו לו לפחות שבעה ג'ריקנים.
שבעה ג'ריקנים של דלק. ועשרה של מים.
הוא שמח שלקח וואן מרווח וגדול.
אחרי שראה שכל הבגדים שלו, הנעליים שלו, דברים שיכל למכור, המיטה, הקנבסים, הג'ריקנים, הכל מסודר והכל במקום.
הוא הניח לעצמו להתקלח מקלחת אחרונה לפני שיצא לדרך.
כי התחנה הבאה שלו, זה קליפורניה. זה ייקח לו ימים ארוכים, אבל זה לא עניין אותו.
לפחות הוא גר בארצות הברית ולא צריך לטוס לשום מקום כדי להתחיל.
ביומיים הראשונים הרגיש כאילו הוא נמצא בסרט. 'הילד העשיר ברח מהבית כדי להגשים את עצמו במקום רחוק'.
הוא אפילו לא השאיר פתק פרידה להוריו, הם גם ככה באים בסוף כל חודש, ובמשך הזמן הם לא מדברים. לכן הוא רק רשם, להתראות.
הוא חייך חיוך קטן בדרכו לרכב. עוד תפיחה על השכם על הגאונות שלו שזכר לשים ג'ריקנים מלאים בדלק בוואן שלו. כך לא היה צריך לעצור ולדבר עם אנשים, או לדאוג שמא ייתקע בלי דלק.
הימים חלפו, והוא לא התקלח הרבה זמן. הוא הגיע לכבישים הצחיחים של מעברי המדינות של ארה"ב.
ניקולס חשב לעצמו, מה אם לא היה עוזב לקליפורניה? מה אם יש מישהו שכן מתגעגע אליו?
צחק בקול כשחשב על חבורת הביריונים שהציקו לו במהלך השנים. בטח מתגעגעים להשמיץ אותי.
כשחשב על אנשים שאולי יכלו לשאול, לאן נעלם. הבזק זיכרון חלף במוחו. והוא כעס על עצמו כל כך.
איך נתת לעצמך להיות טיפש כל כך?.
למה היית חייב להזכר בזה דווקא עכשיו.
ניקולס עצר את הוואן בשולי הדרך. השיר "Ain't Worried" התנגן ברדיו.
אף לא מכונית אחת עברה לידו.
הוא הלך להתרוקן בחיק הטבע.
השעה הייתה שמונה בערב, הגיע הזמן שייתאמן קצת. אם הוא רוצה לשמור על הגוף שלו, כדאי שיתחיל לזוז, לא כך?
ניקולס החליף מכפכפים, לנעלי ריצה, ובמקום להיות עם בוקסרים, הוא שם על עצמו מכנסי ריצה וגם גופייה.
הוא כיוון לעצמו מטרה. עמוד החשמל המרוחק, זה היה נראה כמו טישטוש אפור עם כתם אדום של צבע.
רחוק מספיק. ניקולס התמתח והחל לרוץ. נושם את האוויר הקר של הלילה. הוא אפילו לא דאג להשאיר את הוואן שלו שם. היה חשוך מספיק כדי להשאיר אותו ככה.
הוואן היה כבוי, והמפתחות אצל ניקולס.
ניקולס רץ כמו הרוח לא שם לב אפילו שעשה חצי מהדרך. כשהגיע לנקודה שבה יכל לראות את טישטוש עמוד החשמל כנקודה ברורה, הוא עצר.
עושה חמישה עשר שכיבות שמיכה. ושלושים כפיפות בטן. הוא סימן את רצפת המקום שעצר בגיר לבן.
ממשיך לרוץ עד שהגיע אל עמוד החשמל.
הוא נגע בעמוד החשמל, מתנשף. והתחיל לרוץ בחזרה אל עבר הוואן.
השרירים ברגליים שלו שרפו והנשימות שלו הפכו מהירות יותר. שרירי החזה שלו התחממו וגופו נהיה לוהט מרגע לרגע.
הקור של אוויר הלילה לא תרם כל כך. גופו בער מחום.
הוא עצר לנשום, וממשיך לרוץ. לא מוותר לעצמו כי אין אף אחד אחר שיעודד אותו. זה הוא והעולם שבחוץ.
ניקולס הגיע לסימון הגיר. הוא עוצר שם. ועושה חמישה עשר שכיבות שמיכה. בלי כפיפות בטן.
ממשיך לרוץ, שמח כל כך כשראה את הוואן לבסוף.
הוא רץ מהר יותר, ומהר יותר.
מגיע לבסוף לוואן שלו.
רק כשעצר לגמרי, הרגיש את הזיעה גורמת לבגדיו להדבק לגופו. הוא זרק את הבגדים האלו בקרבת מקום ולוקח ג'ריקן מלא במים, שופך על גופו ומתנקה.
מריח את עצמו, ריח של ווניל. הוא חייך לעצמו. מרגיש רענן להמשיך בדרך.
הלילה הפך חשוך יותר ופנסי הוואן הפכו בולטים יותר בחשיכה. שירים התנגנו ברכב בעודו נוסע. ניקולס נעצר כשראה משהו על רצפת הכביש. "מה ל-"
