"תניח את זה למטה" אמר ניקולס, "אנחנו לא רוצים לקבל מכות כואבות, נכון?"
האחר הנהן ועזב את החפץ, בורח משם, ניקולס נאנח.
"היית חייב לקחת את הסיר מהילד?"
"הוא היה במבצע!" לאונרדו אמר, רוגז.
"אנחנו נגיע לדירה, נתמקם שם, והכל יהיה נורמלי" אמר ניקולס לעצמו.
הם היו שלוש שעות בקניות, ניקולס שילם כמעט על הכל, עד שהספרדי אמר שכדאי להם ללכת לאכול.
הם קנו, כלי בית, עציץ אחד או שתיים, הרי ניקולס עומד לגור בדירה הזאת לשארית חייו. נכון?
הם קנו הכל מהכל.
"בוא נלך למסעדה הזאת" אמר לאונרדו, "זה לא מסעדה" ענה האחר במבטא צרפתי. "זה דוכן טאקוס".
"אז מה אתה רוצה לאכול?".
"שם" אמר והצביע על מסעדה גדולה, ורחבת ידיים. פאנסי.
"אוקיי.." מלמל לאונרדו.
השניים הלכו עם השקיות הכבדות למסעדה, התיישבו בפנים, וקראו למלצר.
"שלום" הגיע בחור, שיער בלונדיני, וגבוה. הוא לקח את ההזמנות מהשניים וחייך אליהם.
לאונרדו חייך אליו בחזרה. ניקולס בחן את האחר עם העיניים שלו.
ההזמנות של השניים הגיעו לאחר כמה דקות טובות. הם אכלו, נהנו, לאונרדו שילם. והדרך לדירה מעולם לא נראתה מתוקה יותר.
"הגיע הזמן ללכת" אמר הצרפתי. הוא התרומם מהכיסא שלו, הוא החליק וקילל בצרפתית.
אחת העובדות שם צחקקה ואמרה לו.
"est-ce que tu vas bien?"
"Oui"
ענה לה.
לאונרדו נהיה מרוגז. "מה היא אמרה?" שאל. "היא שאלה אם אני בסדר, עניתי לה שכן".
השניים נכנסו לרכב. ולאונרדו לא ידע למה הוא מרגיש ככה פתאום. למה אני רוצה שהוא יסתכל עלי, שיצחק מהבדיחות שלי, שיחייך אלי? ורק אלי.
נשם עמוקות הבחור והשניים בדרכם לדירת השותפים שלהם.
"תגיד, ורנסנו, היית פעם בזוגיות עם מישהי?" שאל האחר.
"לא" הייתי עם מישהו דיבר לעצמו בליבו.
"הא.. היית בטוח שהיית עם כמה בחורות".
אני לא אוהב בנות.
"השכנה ממול נראת שווה, הייתי הולך אליה לבקש מצרכים ונכנס איתה למיטה" צחקק ניקולס.
האחר הרגיש קנאה. "פחות" אמר לאונרדו.
"אתה רציני?" אמר שחנה. "היא בערך הטעם של כולם! אלא אם כן אתה גיי נשי מוזר".
לאונרדו יצא מהרכב אחרי ניקולס וחייך חיוך קטן ומזויף.
אני לא גיי נשי מוזר. אני רק גיי. זה כל כך מוזר?
