ליאונרדו ישב על הכיסא ליד הנהג, ניקולס, רגליו פתוחות, גופו רפוי, והוא מזמזם לעצמו שירים.
ניקולס הסתכל על הבחור מדי פעם. חושב שהוא נראה כל כך תמים כשהוא מזמם את שיריו להנאתו.
"הגענו" אמר לפתע הבלונדיני, "וואוו" חייך ליאונרדו ונצמד לחלון. "תסתכל ניקולס, הנה הגשר המפורסם ההוא!" אמר בחיוך ילדי.
"רגע-.." התחיל הספרדי. "אנחנו לא עוצרים בכניסת קליפורניה?" שאל את עצמו.
"אתה בא איתי לקליפורניה, אני אמצא דירה".
"תודה תודה תודה!" ליאונרדו חיבק את ניקולס.
"היי מטומטם תרד ממני" אמר ניקולס בכעס, כמעט עושה תאונה.
"סליחה.." מלמל הקטן.
ניקולס הניח את ידו על יריכו של הקטן. "זה בסדר" אמר באנחה, לא יודע בכלל למה אמר את זה.
השניים נכנסו לעיר הגדולה. קליפורניה.
מאוחר יותר באותו היום, ניקולס מצא דירה, הם יכלו לעבור אליה, רק ביום למחרת, לכן, הם ישנים עכשיו בוואן של הצרפתי-אנגלי.
"ניקולס" לחש ליאונרדו, יודע שהאחר ישן. "אתה יודע, אתה בן אדם טוב, אפילו שיש לך הרבה מסכות על עצמך".
הספרדי חייך לעצמו, "לילה טוב" אמר לניקולס, שהיה ישן.
נכון?.
היה זה יום חמישי בבוקר, לאונרדו סידר את הוואן, הם חנו מחוץ לבניין הדירות. בעוד ניקולס, שהיה מותש מהדרך הארוכה שעשה, ישן שנת ישרים.
עייף כל כך, היה הצרפתי.
ורנסנו העלה את כל הדברים אל הדירה. הוא הכניס את הסכ"ום לתוך שקית גדולה שהייתה בוואן, והכניס אותה אל הדירה, הוא הוציא את האוכל שנשאר בערימה על השידה הקטנה עשויה ידי אדם. ניקולס.
חייך הספרדי, והעלה כל דבר חיוני לדירה. ולבסוף, כשסיים, אירגן, וסידר את הדירה החדשה. הוא החליט להעיר את ניקולס.
"ניקולס?" התחיל, האחר לא זז. "ניקולס!" אמר קצת יותר בקול.
"ניקולס!!" צעק הספרדי וקיבל בעיטה לפנים. "אתה ער" אמר כשהיה שכוב על הרצפה, הוא נפל מהר מהמצופה.
"בוקר טוב ילד".
"טכנית, צהריים".
"מה- מה השעה?"
"שתים עשרה וחמש דקות"
"חתיכת-".
השניים עלו לדירה, "ניקולס, אולי אני אלך לעשות קניות לדירה?".
"ומה אני אעשה? אשחק דוקים עם האוויר?"
"זה יכול להיות רעיון טו-"
"אתה נכה שכלית או שאתה משחק אותה?".
"מ-מה עשיתי"
"שתוק"
"למה קראת לי-
"שתוק ינכה".
