אח.. חג המולד.
חג של אחדות, חג של אהבה, חג של שמחה, חג להיות עם המשפחה.
אבל כשאתה חי עם האדם הזה שאתה אוהב שיודע שבחיים לא יאהב אותך, זה לא חג שמח כל כך.
עץ הכריסמס עמד בגאון בסלון שלהם. דירה קטנה. לאונרדו היה עצוב, הרי הבן זוג שלו לדירתו, הוא לא באמת בן הזוג שלו.
עצבות כיסתה אותו. כי ביום ההוא הבין, שלעולם לא יהיה לו סיכוי. הם יהיו חברים טובים, אבל לעולם לא יהיו בני זוג.
ניקולס, שהיה בקניון העיר, וצייר דיוקן של אנשים תמורת שלושים דולרים, מחיר מופקע, אבל זה חג המולד, כולם יישלמו לו בשביל דיוקן של עצמם. הוא לא ידע מה עובר על לאונרדו. "הוא בטח נהנה שם" מלמל לעצמו הספרדי.
וחזר לישון, לא רוצה בכלל לזכור את היום שיהיה, כי ידע הבחור, שזה רק יכאיב לו.
פעם, לאונרדו ורנסנו, ספרדי יפייפה, היה מתרגש לחג המולד יותר מסנטה קלאוס עצמו. הוא אהב את החג הזה יותר מכל חג אחר.
כי היה זה חג שכולם היו ביחד, המשפחה שלו התאחדה, והחיים שלו היו מושלמים ליום אחד. לארוחת ערב חג אחת.
אבל בשנים האחרונות הדבר השתנה.
ובשנה הזאת.. השתנה לחלוטין. אבא שלו לא מדבר איתו, אמא שלו לא ראתה אותו במשך שנים, והאדם שהכי התקרב אליו, והכי נכנס לליבו, בכלל לא אוהב אותו באותה הצורה.
בתחושה זו נרדם לאונרדו. בתחושה של, אני לא אהוב, אני לבד, בתחושה נוראית זו, נרדם לאונרדו ורנסנו.
השעות עברו, וניקולס מכר 68 דיוקנים. ועשה 2,040 דולר. גאה בעצמו נכנס לדירה, "מארי כריסמס!" אמר בחיוך ומבטא צרפתי. "ליאו?" שאל כשאף אחד לא ענה. "בטח הוא מתקלח" משך בכתפיו.
ניקולס הניח את השטרות שנשארו לו ביד והכניס את הקופסא. הוא בזבז 120 דולר בפחות משעה.
הוא לא יודע אם זה היה שווה את הכסף.
"ליאו?" שאל כשפשט את החולצה בחדר שלו, מתכוון להתקלח. מחכה שיצא השני כדי לבדוק אם נשארו מים חמים. "לאונרדו?" שאל שוב וליפף מגבת סביב מותנו. "לאונרדו!" התפרץ לחדר של הספרדי. רואה אותו ישן שנת ישרים. "היי למה אתה ישן בחג המולד?" שאל ניקולס כשהתיישב על מיטתו של לאונרדו, לידו.
"תן לי לישון" אמר לאונרדו. "איפה רוח החג שלך סבא", "אל תקרא לי סבא" אמר לאונרדו בקול עייף ורציני.
"אוקיי אוקיי, אבל שתדע שאתה מתנהג כמו סבא, אז קום כבר".
"לא רוצה"
