הנסיעה הייתה ארוכה, ומשעממת יותר מבדרך כלל, "רוצה לשחק משחק?" שאל לאונרדו. "לא".
ניקולס המשיך לנסוע בשלווה. לאונרדו שר לעצמו, היה לו קול יפה. "שקט ורנסנו". "סליחה" אמר.
לנסוע לבד יותר כיף מאשר לנסוע עם מישהו, חשב לעצמו הצרפתי-אנגלי.
"אז, מאיפה אתה?" שאל לאונרדו.
"לא עניינך".
"סליחה".
"תפסיק להצטער כל רגע, אני אעיף אותך מהרכב בכוונה".
לאונרדו צחקק לעצמו.
ניקולס הבין ברגע ההוא, הבחור מטורף.
הספרדי המהם לעצמו שירים.
"אוקיי! זהו זה!, קום"
"אמא-
"אמא לא פה להציל אותך, עכשיו קום"
לאונרדו יצא מדלת הרכב וכך גם ניקולס, "אם אנחנו רוצים לנסוע לאקולומה סיטי בשלום, אנחנו חייבים לגרום לי להיות כמה שיותר נינוח" אמר ניקולס, כמובן, חושב על עצמו. הוא עושה טובה למישהו אחר, לא כך?.
"אוקיי".
"יופי, עכשיו תהיה בחלק האחורי של הרכב" אמר ניקולס.
השניים נכנסו לוואן, הנסיעה המשיכה, לאונרדו הרגיש עייף, לכן הלך לישון.
כשניקולס הסתובב להודיע לו שהם נמצאים במרחק קטן מאוד מאקולומה סיטי, רק 30 קילומטר, הוא ראה את הבחור הישן ברכב שלו. מכורבל לתוך עצמו כשהוא ביד אחת מקופלת, עושה לעצמו כרית וביד אחרת מחזיק תיק שהיה שייך לניקולס, התיק שימש לו כמעין משהו לחבק כשישן.
"הוא יהיה הסוף שלי" אמר ניקולס בגלגול עיניים ואנחה שקטה.
העצירה שלהם הגיעה. ניקולס יצא החוצה, מרגיש שחייב להתרוקן, בדחיפות. נושם אוויר. הוא עמד מאחוריי הוואן וחשב לעצמו. שהוא חייב ללכת לחנות נוחות. הוא לא עומד לחרבן בשממה הזאת.
ניקולס נכנס לרכב וראה את לאונרדו בתנוחה די מוזרה, ידיו פרוסות לצדדים ורגליו בישיבה מזרחית, רק שהוא, לא יושב, אלא שוכב.
"איך זה בכלל נוח".
"זה לא"
"גיזס" נבהל ניקולס, "אני מתמתח, אם אני לא עושה כלום גם ככה, למה לא ליעל את המצב לטובתי?" אמר הספרדי.
"יש לך מוח, יפה".
לאונרדו גלגל עיניים. ממשיך.
הם הגיעו לחנות הנוחות, הללויה. ניקולס החנה את הרכב בעוד הספרדי עושה מדיטציה או מה שזה לא יהיה.
ניקולס נכנס לחנות מבקש לדעת איפה השירותים שם.
המוכרת הצביעה על שלט. "שירותים ללקוחות בלבד".
חתיכת בת של- ניקולס חייך וקנה את הבקבוק הראשון שראה. מכניס אותו לכיס שלו, הוא קנה בקבוק קטן בטירוף.
מי מייצר דברים כאלה בכלל.
"עכשיו אני יכול?" שאל את המוכרת בעצבנות.
"הכניסה שם" אמרה. כלבה.
ניקולס רץ לשירותים, ולאונרדו, נכנס לחנות, מחפש את בעל הוואן.
"תגידי, נכנס לפה מישהו בלונדיני, עיניים חומות, עם בגדים נוראיים אבל יפים?" שאל לאונרדו במבטא הספרדי והחיוך הכובש שלו. "לא שידוע לי" אמרה בעודה קוראת את העיתון.
"תודה לך" חייך ויצא. איפה ניקולס יכול להיות.
עברו כמה דקות והבלונדיני, יצא החוצה, "גם אם היית משלמת לי לא הייתי נכנס לשם" אמר למוכרת הגוצה.
"אבל אתה שילמת לי" חייכה.
ניקולס שמר את הכעס לעצמו.
"היי בלונדי" עצרה אותו המוכרת, "היה פה ילד שחיפש אותך, ספרדי אני חושבת".
"אם תקראי לי בלונדי עוד פעם אחת אני אכס- רגע ספרדי?"
יצא החוצה הבחור וראה נער בוכה על הרצפה. למה הוא חייב להיות מוזר כל כך.
"היי ורנסנו" אמר ניקולס, "מה אתה עושה פה בחוץ, כנס לרכב אנחנו צריכים להמשיך, יש לנו עוד לפחות 30 קילומטר לפני שנכנס לעיר".
"אתה בחיים!!" צעק לאונרדו. "מה לא בסדר איתך" שאל ניקולס, מעיף את הילד ממנו בגסות.
"חשבתי שחטפו אותך או משהו, והמוכרת אמרה שהיא לא ראתה מישהו בתיאור שלך, נלחצתי ו-"
"התיאור שלי?, איך תארת אותי?"
"בלונדיני עם עיניים חומות".
"זה הכל? כי אני יכול לשאול את המוכרת מה אמרת לה" משחק באחר.
"זה הכל!" אמר לאונרדו, "היי אנחנו צריכים ללכת לא?, קדימה" חייך ונכנס לרכב.
ניקולס צחקק ונכנס לרכב. מה יש לילד הזה.
הם יגיעו לאקולומה סיטי רק מחר בבוקר.
"ניקולס, אתה תגיד לי מאיפה אתה עכשיו?"
"אתה רוצה מכות?"
"וואה! לא!"
"אוקיי, רק שאלתי".
"אז אתה לא תגיד לי מאיפה אתה?"
"למה כל כך אכפת לך מאיפה אני?"
"כי חברים צריכים לדעת דברים על חברים שלהם"
"אני לא חבר שלך" .
__
ניקולס הא?
