ריפוי אסור

פרק 1- חיים אחרים

קמתי לרעש צפצופים עזים, פקחתי את עיניי באיטיות. מרגישה מסוחררת, אני מנסה להתרומם אך כאב עצום תופס אותי לא מוכנה.

אישה שאני לא מכירה משכיבה אותי חזרה במיטה ומלטפת את ראשי "לא כל כך מהר יולי".

אני מנסה לשחזר את האירועים האחרונים,
משפשפת את מצחי בחוזקה, מנסה להכריח את עצמי להיזכר אבל לשווא.
אני רוצה להתיישב שוב ולא מצליחה עד שמישהו שאני לא מכירה מרים את המיטה כך שאני מתיישבת ומצליחה טיפה להתאושש. "איפה אני?" שאלתי נזרקת לאוויר החדר.

"יולי יקרה, את כרגע בבית החולים"
האישה מגישה לי מים קרים, היא מנסה לעזור לי לשתות אך אני לוקחת את הכוס ממנה ומסיימת אותה עד סופה.
"מי את? איך הגעתי לבית חולים? מה קרה לי?"

"קוראים לי מורן, אני עובדת סוציאלית"

העצבים שלי מתחילים לעלות, אני בולעת את הרוק ומנסה להרגיע את עצמי "תמשיכי".

"את עברת בארבעים ושמונה שעות האחרונות דברים שילדה בגיל שבע עשרה לא צריכה לעבור, את ראית מראות שילדה בגילך לא צריכה לראות, ועכשיו את כואבת כאב שלא מגיע לך לכאוב.. אני לא יודעת מה את זוכרת אבל אני פה מעכשיו בשבילך להקשיב, לעכל ולעזור בכל מה שצריך".

אני תופסת את פניי בבלבול, "כרגע כל מה שאני צריכה זה כמה דקות לבד" אני מצהירה בהחלטיות בתקווה שיחזירו לי את המרחב שלי.
מורן שולחת יד לשערי אך אני מוזיזה אותה.
היא מתרוממת מהכיסא "אני יורדת להביא לך משהו לאכול" אני מנסה לעכל מה שקורה כרגע. המון מחשבות עפות לי בראש במהירות. הזיכרונות לאט לאט מסתדרים לי בראש.

חזרתי מהעבודה בלילה, אמא ואבא דיברו בינהם במטבח, עליתי למעלה להחליף בגדים, הייתי עייפה.. התכוננתי למקלחת ופתאום אני שומעת צרחות מלמטה. אני רגילה שההורים שלי רבים, אני רגילה לצרחות, לקללות "בום" וכן, גם לבומים של הכיסאות והאגרטלים שנשברים. אני יורדת ללמטה במהירות, משהו בי אמר לי שהפעם זה לא כמו תמיד. אני רואה את אבא יושב על אמא עם סכין ביד , על הרצפה. היה לה כבר חתך עמוק ברגל וכל הרצפה התמלאה דם, אמא בוכה וצורחת עליי לעלות למעלה ולנעול את הדלת. הסתכלתי ולא הייתי מסוגלת להזיז איבר בגוף, הייתי משותקת. אני רוצה לצרוח, אני רוצה לעזור לה אבל אני פשוט לא מצליחה להגיב. "עכשיו ברגע זה, האמא הזונה שלך מתה. יש לך אמא שמסתכלת על גברים אחרים ומגיע לה למות. תסתכלי יולי ותלמדי" אני עומדת מאובנת. אבא לוקח ממאחורי מכנסיו את האקדח שלו ויורה.

שקט.

הדמעות לא מפסיקות לרדת כשהזיכרונות צפים לי.

אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, אני לא יודעת באיזה מצב אני, אני לא יודעת לאן ממשיכים. שתי עובדות אני יודעת בוודאות. הדבר הראשון, אין לי יותר אף אחד בעולם הזה. הדבר השני, אני חייבת לברוח מפה כמה שיותר מהר לפני שהמורן הזו תחזור.

אני לא צריכה עזרה של אף אחד.

מגיל קטן המצב בבית היה דומה, אולי לא טוב, אבל התרגלנו. עם הזמן למדתי לחיות עם המצב, ניסיתי כמה שפחות להיות בבית, הייתי לומדת ועובדת מגיל אחד עשרה. את הכסף העברתי לאמא שלי בשקט בלי שאבא ידע כי ידעתי שאבא ילך להמר או לשתות.
בכל מקרה את הכסף שלו לא ראינו אף פעם.

מאמא תמיד ידעתי, מגיל שלוש, הרווחה הם האויב.
אסור לדבר איתם, הם רק נראים נחמדים אבל בעצם הם רוצים להפריד ביננו. מידי פעם היה לנו ביקור של היועצת ואמא תמיד ידעה להראות שהכל טוב, היא הייתה מברישה את הבית שבוע לפני, מתאפרת ומתלבשת. 
דואגת שיהיה אוכל על השולחן וכשהם היו מגיעים ההצגה עבדה, כולם שיתפו פעולה.

אני לא יודעת מה אני מרגישה, אני רק יודעת שאמא שלי לא הייתה רוצה שאשתף איתם פעולה ואני חייבת לצאת מפה. דחוף. קמתי מהמיטה, הרגשתי סחרחורת אבל עמדתי על הרגליים. אני בן אדם חזק. דדתי למקלחת של החדר. היתה שם שקית, כנראה מורן קנתה לי, היו שם מברשת שיער בגדים, הלבשה תחתונה ונעליים. חשבתי אם להתקלח והבנתי שאין לי זמן, אספתי את השיער לקוקו גבוה, שטפתי פנים והסתכלתי במראה, העיניים הכחולות שלי נהפכו לאפורות, משהו במבט שלי השתנה.

התלבשתי, שמתי ג'ינס שחור גבוה וחולצה טריקו לבנה. נעלתי את הנעליים ויצאתי מהחדר, מסתכלת לצדדים, מוודא שאף אחד לא מזהה אותי.

אני באה לצאת ונתקעת בגוף גדול ומוצק. עייני עולות למעלה, נתקלות במבט חצי מחייך הכי מושך שראיתי אי פעם. היו לו שפתיים מלאות ולסת משורטטת, זיפים שהצטרפו לשפם יפה וגברי. הוא לבש מכנסי דגמ"ח, ונעליים שנראו כמו נעלי צבא, חולצת טריקו שחורה, יד אחת מלאה קעקועים. והיד השנייה.." בואי, אנחנו צריכים לדבר" הוא פתח את הדלת וסימן לי להיכנס.

"אז יולי זה השם?" אני מהנהנת.
"יולי.. שלום. קוראים לי רם. את לא מכירה אותי, וגם אני לא מכיר אותך. אני מנהל של פנימיית 'אורות' בנגב. שמעתי מה עברת, אני יודע כמה זה קשה. אני גם יודע שעוד לא עיכלת.. בשביל זה אני פה."

פתיחת דלת נשמעה ומורן נכנסה. "או מורן יופי שבאת" הוא אומר "בדיוק הצגתי את עצמי ואני עכשיו חייב לצאת. אז יולי, אני מקווה שעוד נכיר ושתהיי חלק מאיתנו. אני יודע שזה מצב לא פשוט. את חזקה, אני רואה".
הוא נעמד ויצא מהדלת.