ריפוי אסור

פרק 40- אלוהים תציל אותי

שכבתי על הדשא בתיכון ובהיתי בשמיים עם חיוך מטופש על הפנים.
זרחתי מאושר.
נטע ואלה דיברו אבל לא שמעתי כלום, הכל היה כמו רעשי רקע למציאות שזרחה בפניי, הייתי בעולם משל עצמי ולא היה אפשרי להוציא אותי ממנו בשום דרך.

רציתי את אתמול שוב. ושוב. ושוב.
וכל החיים.
עדיין כאב לי ולא רציתי שהכאב הזה יעבור אף פעם.

צלצול טלפון העיר אותי ממחשבותיי וניתר את ליבי לשמיים, התרוממתי במהירות שיא והתרחקתי מהחבורה הפטפטנית לעבר הצד השני של הדשא והחלקתי על המסך
בידיים רועדות מהתרגשות.
״מה קורה?״ קולו העבה בקע מעבר לטלפון וכמעט מוטט אותי לקרקע.

זו היתה הפעם הראשונה שהוא התקשר אליי מאז שהכרתי אותו, הדבר היחיד שעבר ביננו טלפונית אלו היו הודעות ציווי קצרות בלי מענה חזרה.
״ב..סדר״ כחכתי בגרוני, מנסה להעלים מקולי את הסערה שהתלהטה בכל גופי.

היה שקט בקו.

הכרתי אותו, ידעתי שהוא מנסה למצוא את המילים בתוכו, הוא לא יודע ולא מכיר את השיחות האלה והוא מנסה להסתגל למציאות הזאת שנחתה עליו ושינתה ברגע את כל אורח חייו מן הקצה אל הקצה.

״כואב לך?״

הוא שאל לפתע אחרי שתיקה של שניות ארוכות על הקו.
חייכתי לעצמי, נזכרתי בכל שנייה מאתמול.

״לא משהו רציני״ הרגעתי אותו בזמן שהמשכתי להסתובב ברחבי בית ספר, הייתי מסכימה להישאר על השיחה הזו כמה שעות אבל הצלצול המייסר קטע את השיחה.
״טוב..ישלי שיעור...נדבר״ אמרתי באיטיות, מנסה למשוך את הזמן עוד קצת.
״בסדר״ הוא ענה והתנתקה השיחה.
הסתכלתי על הטלפון באושר ונגררתי בחוסר רצון לכיתה.

•••

כשיצאתי משערי בית הספר ראיתי אותו בחוץ.
עמדתי בהלם כמה שניות, חשבתי שחלמתי, כאילו יצא מהחלום, נשען על הגי׳פ מחוץ לשער, הוא היה עם בגדי עבודה עדיין, עיניי ריצדו עליו עד שנפגשנו במבטינו וראיתי את החיוך הקטן והכובש נפרש על שפתיו.

התקדמתי אליו, ראיתי את כולם מסתכלים אבל כבר לא ייחסתי לזה חשיבות.
כשהתקרבתי אל השער הוא כבר עקף את הג'יפ ונכנס לתא של הנהג, נכנסתי מהדלת השנייה ולפני שהצלחתי לנשום הוא תפס את סנטרי ונשק לשפתיי בחדות.

אלוהים, תציל. אותי

הרגשתי עם הנשיקה הזו אבן שירדה מהלב.
עם כל השמחה שהיתה לי מאתמול עדיין היה פחד שאיים לפרוץ בכל מחשבה טובה שהייתה לי שהפעם הוא שוב התחרט, שהוא לא רוצה, שהוא לא שלם, שהוא הרגיש אחריי ששכבנו שמשהו השתנה.
גם בשיחת טלפון ניסיתי להעיף את המחשבה הזו.

אבל הנשיקה הזו הטביעה חותם.

הוא לא ילך.
הוא לוחם, והוא לא יוותר אף פעם.
הוא ילחם עם הרגשות והפחדים שנמצאים בתוכו.
זה רם.

התחלנו בנסיעה, שמתי לב לאחר כמה דקות שאנחנו לא נוסעים לכיוון הפנימיה ״לאן?״ שאלתי בסקרנות שראיתי שאנחנו כבר עוברים את העיר.

״הפתעה״ הוא ענה בקצרה.
גל של התרגשות הציף אותי והתאפקתי עם עצמי לא לשאול אותו עוד שאלות, הוא גם ככה לא יענה.
המשכנו בנסיעה, הספקתי להירדם ולקום כמה פעמים, הכרתי קצת את הדרך מטיול שנתי שהיה בבית ספר וידעתי שאנחנו בדרך לצפון, לפי הנופים שהתחלפו מבניינים לשדות ועצים.
התקרבנו לבית עם שטח גדול, בריכה שקופה היתה בחצר והמון חיות התהלכו שם בחופשיות.
הרגשתי את האוויר הנקי זורם אל ראותיי ומנקה הכל.
רם הלך לתא מטען והוציא ממנו תיק, שהיה שלי.
איך הגעת אליו?

״מה איך הגעת למקום הזה?״ שאלתי בתמיהה תוך כדי שהתקרבתי לעבר הכלב שהשתוללל משמחה שראה שהגענו.

״קניתי אותו לפני כמה שבועות״ הוא אמר באדישות והתקדם לעבר הדלת הענקית של הכניסה לבית.
נכנסתי אחריו, הבית היה ענק ויפה.
הכל היה נקי ומסודר בצבעים של אפור ולבן, עמדתי שם כמה שניות לפני שרם לקח אותי לחדר שינה.

הוא יצא להכין אוכל ואני רציתי להחליף בגדים.
פתחתי את התיק, הבגדים שלי היו מקופלים בתוכו בצורה  מסודרת, הוא הביא לי מה שהוא ראה ולא חושבת שהיו בגדים תואמים.. בכל זאת גבר.

לקחתי פיג׳מה קצרה שאלוהים יודע איך הוא הגיע אליה ולבשתי אותה.

כשיצאתי מהחדר ריחות הבישול של רם הגיעו לאפי.

לרם היה משהו בבישול שלו, כל מה שהוא הכין היה לו טעם של פעם בחיים.
ולא רק אני אמרתי.. כולנו חיכינו ליום שיהיה לו ראש להכין ארוחת ערב.

התקרבתי בצעדים איטיים למאחורי גבו כדי להניח את ידיי בצידיו אבל הוא הרגיש אותי והסתובב ישר, החזיק ביידי בחוזקה עם מבט של אזהרה על פניו.

״אני לא יכול יולי״ הוא אמר בקול נמוך שחדר בעוצמו לכל חלק בגופי.

מאז שאני מכירה אותו לא נגעתי בו.
היתה את הפעם ההיא.. לייד הרכב.
נגעתי לו בצוואר וראיתי את הייסורים בפניו, כאילו שרפתי אותו והיד שלי עשתה כוויות עליו.

לא ניסיתי מאז, ראיתי כמה כאב זה גורם לו.

משכתי את ידי אחורה, חשתי כאב עצום בחזה.
כאב לי עליו.
"אני מצטערת״ לחשתי.

רם נאנח וכיבה את הכיריים. "זו לא אשמתך," הוא אמר וקולו התרכך.
"אני לא יכול להתמודד עם זה עכשיו."

הנהנתי בהבנה אמיתית.
ידעתי שהוא עבר הרבה, ולא רציתי לדחוף אותו רחוק יותר ממה שהוא היה מוכן ללכת.
הוא התקרב אליי כל יום יותר.
הרבה יותר ממה שחשב שהוא מסוגל והערצתי אותו על זה.