ריפוי אסור

פרק 17- קרב ?

הימים הבאים עברו בשקט יחסי מצידי.
החלטתי לקחת צעד אחורה כי הבנתי שאני מזיקה לעצמי..
בסוף יהיה לי כואב. כואב מאד ובלי דרך אחורה. 
יצאתי עם נויה יותר, לקחתי אותה איתי לאימונים של האיגרוף.
היא הבינה אותי יותר מכולם גם בלי לחוות אותו דבר..

•••

הגעתי לבית ספר שצלצול נשמע כבר, התקדמתי בהליכה מהירה ונכנסתי לכיתה, התיישבתי במקומי לייד ניר שחייך לעברי.
הסתכלתי לעבר נטע ואלה שנופפו לי בידיהן לשלום.
״אני צריך לדבר איתך היום״ ניר לחש אליי כשהמורה נכנסה לכיתה.

בהפסקה יצאתי עם ניר לעבר הקפיטריה, קנינו משהו לאכול והתיישבנו בספסל שלייד חדר מגמות, ראיתי אותו מתלבט איך להתחיל את השיחה, הוא העביר ידו על שיערו ״אני מרגיש אלייך משהו״ הוא אמר פתאום והוריד את מבטו לרצפה.

הייתי בהלם למרות שידעתי את זה מזמן.
לא ידעתי איך להגיב, לא רציתי לפגוע בו
לא היה לי רגש אליו במובן הזה. הוא היה חבר טוב ושמחתי עליו מאד אבל הראש שלי היה תקוע ..
״אני יודע שאת לא מרגישה כמוני״ הוא אמר ברצינות כאילו קרא את מחשבותיי.
הוא התקדם לעברי והניח את ידו על ברכי בחום.
״אני לא רוצה להרוס את החברות שלנו. אבל תבטיחי לי שתחשבי על זה, לנסות לפחות משהו אחר״ .
הוא נעמד על רגליו והתקדם חזרה לבית ספר.

כשחזרתי לפנימייה נויה שכבה על המיטה וראתה סדרה, שמתי את התיק בצד והצטרפתי אליה, שמתי את ידיי על פניי בייאוש.
״מה קרה לחברה שלי?״ נויה שאלה ושמה את הטלפון בצד.

סיפרתי לה על ניר ועל ההצעה שלו לנסות.
נויה היתה בעד לגמרי..

לא ידעתי מה לעשות ואכלתי סרטים עם עצמי.
החלטתי ללכת להתאמן באיגרוף, היום זה לא היום אבל זה עוזר לי.
החלפתי בגדים, שמתי חליפת ספורט, גוזיית ספורט וטייץ שחור.
בדרך כלל אני לא לובשת את זה פה למקרה שרם יראה אותי, היום לא ראיתי אותו והנחתי שהוא במרכז.
אני שונאת לשים אותו במצב לא נעים, זה לא מגיע לו. וכל פעם שהייתי לובשת משהו קצר הרגשתי את מבטיו נודדים למקומות אחרים רק לא לכיווני, לא רציתי להתגרות.

מתחתי את הקוקו חזק וירדתי לעבר המתחם.
עליתי במדרגות ושמעתי רעשים.
הוא שם. פאק.
הסתכלתי מהדלת, הוא היה שקוע באימון של הארגוף.. לא ידעתי שהוא יודע, למה הוא לא הציע ללמד אותי?

זה היה נראה שהוא טוב מידי במה שהוא עושה.
שריריו בלטו וגופו נצץ מהזיעה על גופו.
הוא עצר לשנייה ולקח את המים , קלט אותי במבטו, והחזיר את עיניו לבקבוק.
״בואי, סיימתי״ הוא אמר וקפץ מעל החבלים .

לא רציתי שילך.

״בכוונה הסתרת מימני שאתה מתאגרף?״ זרקתי לעברו והתקדמתי לעבר הארון, לקחתי את המגינים והכפפות.

הוא הסתכל לכיווני ולא ענה.
עליתי לזירה וראיתי אותו מתקדם לעבר היציאה ״אתה בא לקרב?״ אמרתי באומץ שחשבתי שנעלם מימני מאז הגעתי לפנימייה הזאת.

הוא לא ענה והמשיך להתקדם, כשהגיע לדלת עצר והסתובב אליי,הוא התקרב לעברי  ״את רוצה לעשות קרב״ הוא שאל בקול נמוך.
הנהנתי ובלעתי את רוקי, מהרהרת מה עשיתי לעצמי כרגע.
גל של אנדרלין והתרגשות תקף אותי כשהוא לבש חזרה את הכפפות והתקרב אליי.

הקפנו זה את זה ובחנו את את התנועות אחד של השני, הסתכלתי עליו במתח והחלטתי להיות הראשונה, הרמתי את ידי לעבר פניו אבל הוא תפס אותה מול עיניי.
ניסיתי עם ידי השנייה אך הוא תפס גם אותה.

הוא חייך.

ניסיתי שוב לתת את אגרופי ממקום אחר אך הוא תפס את ידי בחוזקה וסובב אותי עם גבי אליו, כרך את ידו סביב גרוני.
תפסתי בידו, הרגשתי שהקרבה היא החולשה שלו, משכתי חזק והצלחתי לשחרר את האחיזה אך לא הצלחתי לגרום לו ליפול.
מעדתי ונפלתי אחורה, ניסיתי לקום על רגליי אך הוא ריתק את ידיי על הרצפה והסתכל בעייני.
שכבנו שם, נשימתי נעתקה.
הרגשתי את גופו הקשיח מעליי, ידיו תופסות בעוצמה רבה בידיי, לא נותנת לי פתח להימלט.
הוא לא הסית את מבטו מימני.

הייתי רטובה, התפללתי בלב שהוא לא ירכן לעברי עוד וירגיש את איברי.

״אל תיכנסי לקרבות שתפסידי בהם״ הוא אמר לפתע ונעמד על רגליו, קפץ ויצא לעבר הדלת.