ריפוי אסור

פרק 49- כספת ממולכדת

אני שוכבת על מיטתה של אמי במשך כמה שעות טובות שאפילו לא ספרתי, מביטה בתקרה החשוכה ומציירת בדמיוני את דמותה מסתכלת עליי, מנחמת אותי ונושקת לראשי באהבה.
כל כך רחוק מהמציאות במקום הכי קרוב שאפשר.

היא נהגה לבלות בחדרה חלק נכבד מחייה, כנראה מצאה בו נחמה בין כל הצרות שרדפו אותה בדמות שטנים כאלה ואחרים. אמא אהבה את השלווה, בדיוק ההפך מאבי שחיפש תמיד את הצרות, את הפתחים לסיבוכים ואת האלימות. היא רצתה שקט, מכולם.

כל כמה דקות שעוברות אני מוצאת את עצמי מנסה להריח אותה מן הסדינים, אולי הם מכובסים במרכך כביסה לא מוכר, אבל הדימיון שלי מפותח כך שאני מצליחה להריח קצת ממנה, אולי זה הריח של הבדידות?

בפעם הראשונה, מאז שחיה נלקחו ממני, אני מרגישה לבד.
אני מרגישה את הבדידות חותכת את עורי בלי יכולת להתגונן בפנייה. רם היה, מאז אותו היום הנורא, הוא היה הסלע התומכת, כזו שלא צריכה לנחם ולחבק במילים אלא רק מעצם נוכחותו בחיי.
זה הלך והחמיר ככל שהתקרבנו יותר, ככל שלא שלטתי בעצמי והתקרבתי כל יום ויום יותר לכספת הממולכדת הזו, למרות האזהרות שלו ושל הססובבים אותי.

המשפט שאמר היה כואב אבל לא כאב כמו מה שידעתי שעמד מאחוריו. העובדה שאני בת שבע עשרה הוותה חלק משמעותי בינינו, חלק מורכב שלא הוסיף לכל מורכבויות האחרות. העובדה שהיה צריך לבקש ממאיה, משהו שאני הייתי יכולה לעשות אם הייתי בגיל המתאים העלתה בו עוד כמה מחשבות של ׳למה לא׳ לאוסף.

הטלפון המצלצל מוציא אותי ממחשבותיי, אני מחליקה על המסך כשאני רואה את שמה של נויה על הצג ״חיימשלי איפה את ולמה את לא עונה?!״ היא שואלת בדאגה ואני מבינה שכנראה פספסתי כמה שיחות בעשרים וארבע השעות מאז שיצאתי מהפנימייה. ״רם מחפש אותך הוא נראה עצבני״ היא מזכירה ואני נושמת בכבדות לשמע שמו. ״הודעתי לדנה שאני יוצאת״ אני מתרצת את האמת אך יודעת שבשביל רם זה לא מספיק.

דלת נטרקת נשמעת ואני מכבה את השיחה בלי לומר שלום, אף פעם לא הייתי פחדנית אבל המחשבה שמישהו נכנס בלי לדפוק מעלה בי את החששות ״איפה את ילדה?״ אני שומעת את קולו של רם ואבן קטנה יורדת מליבי ומפנה מקום לאבן אחרת.
אני שומעת את צעדיו מתהלכים בבית, לפי קולו הצוחק וחפצים שנשברים אני מבינה שהוא שיכור. ״יולה יולי מה את מתחבאת?״ אני ממשיכה להקשיב לקולו שמתקרב בצעדים איטיים לכיוון החדר שלי. אני אמורה לפחד אך אני קמה בנחישות מהמיטה לעבר הדלת, כשאני פותחת אותה הוא כמעט מועד אבל מתייצב במאית השנייה גם שהוא שיכור הוא בשליטה מסתבר

״רם״ אני קוראת לו ותופסת את בטנו המוצקת בשתי ידיי הוא מזיז אותן ממנו. הוא הוליך לכיוון המיטה ומתיישב עליה.

״אני רוצה לראות את הזין שלי נבלע בתוך הגוף הקטנטן שלך עכשיו״

אני מתיישרת לשמע מילותיו, החמימות מתחילה להתפשט בחלק התחתון של גופי אבל אני מנסה לעצור את עצמי ולעמוד מנגד. אני כועסת עליו. אני רוצה לשמוע אותו מתנצל. לא על המשפט שאמר, על זה שידע שזה פגע בי והחליט לקום וללכת.

״אתה חושב שזה שנשכב יעביר את הפגיעה שלך?״ אני שואלת אותו כשתוך תוכי מודעת לכך שזו שאלה מורכבת לאדם שיכור וחרמן.

השאלה שלי עומדת באוויר בזמן שהוא בתגובה קם מהמיטה ומרים אותי ביד אחת, זורק אותי אל המיטה המוצעת. מבטו מתמקד בי כשהוא פותח את חגורת מכנסיו ומשחרר את איברו המגורה לחלל החדר. אני משתנקת.
אני רוצה אותו, הדחף משתלט עליי ואני מתקרבת עם פניי אליו אך הוא תופס בשיערי ומסובב אותי לאחור.
״את לא מוצצת לי את הזין כשאני לא בהכרה״ הוא מהמהם בשלילה ומקרב אליי מאחור את הברזל הפועם.

״תבטיחי לי עכשיו״ הוא מצווה ומכניס באחת את כולו לתוכי ״בזמן שהזין שלי קבור עמוק בתוכך, שאת לא עוזבת יותר בלי להגיד לי לפני״ הוא לוחש בארסיות כשהוא נועץ את איברו עמוק וכורך את ידו סביב שערי, מקרב את אזני אליו.

אני מגורה מידיי בשביל לדבר והמילים לא מצליחות לצאת לי, רק זעקות ממה שנכנס לתוכי.

״תבטיחי״ הוא ממשיך וחודר יותר חזק תוך כדי שידו מלטפת את לחי ישבני עד שהוא סוטר עליה בסיפוק ומקרב אותי שוב אליו, פעולה שגרמה לגופי להסתחרר ולזרמים חדשים לצאת ממני, אני מאמצת את כל כוחותיי בשביל להוציא את המילים מהפה ״א..אנ..י מבבטיחה״ אני ממלמלת הבהרות לא ברורות והצעקות ממשיכות לזרום ממני ללא אחוז של שליטה עצמית.

״שמה?״ הוא מקשה וממשיך לחדור אליי בחוזקה.
אני על סף התפרקות אבל מחזיקה את עצמי כמה שאוכל ״ש..לא א..עזוב בבבלי לה..גידד ל..ך״ המשפט המגומגם יוצא ממני לבסוף ״ילדה טובה שלי״ הוא מסכם ומכניס שלוש אחרונות עד שאנחנו גומרים ביחד בלי יכולת של אוויר לנשימה עוד. הוא תופס את יידי ומסובב את גופי אליו, מחזיק בפניי, נושק למצחי בעדינות, הלב שלי מנסה להסדיר את פעימותיו.