ריפוי אסור

פרק 37- זה רם

דפיקות נשמעו על הדלת דקה אחרי המחשבה שעברה לי בראש.

נויה אמורה לחזור
מה. אני. עושה

נתקפתי בפחד בזמן שרם המשיך להסתכל עליי כאילו הייתי המציאות היחידה בעולם וכאילו שהזין שלו לא עומד לחדור לי את הבטן ישר מהטרנינג והבוקסר שהפרידו ביננו.

״קום״ לחשתי לו בצעקה.
הוא נתן לי מבט מיואש וקם בקפיצה מעליי.

הדפיקות המשיכו להלום בדלת, ראיתי את רם מתקרב לעבר הדלת והבנתי שהבן אדם הזה לא במצב שפוי כרגע אם הוא מתכוון לפתוח.
קפצתי מהמיטה ועקפתי אותו ״כנס תטפל בדבר הזה״ סימנתי בידי את מה שהתחולל בחלק גופו התחתון והתקדמתי לעבר הדלת.
כששמעתי את הדלת של המקלחת נסגרת פתחתי לנויה בחצי פנים ״א..אני ..״ הייתי חייבת תירוץ ולא מצאתי.
ואין מצב בעולם שהיא תדע שרם שם.
לרם לא אכפת וזה גרוע.
לי אכפת כרגע.

״לחזור עוד מעט?״ היא שאלה במבט מוזר והניחה את מבטה ישר על חזיית התחרה שלבשתי

שיט

״אסביר לך אחכ״ אמרתי בחיוך מתנצל, מקווה בלב שעד שתחזור יהיה לי תירוץ הולם בשבילה.

״תסמסי לי שהשטח פנוי״ היא אמרה לי בקריצה והסתובבה לעבר החדר של הבנות.

סגרתי את הדלת ואנחה יצא מפי.
ניצלתי לבנתיים.

נכנסתי לשירותים שראיתי את הדלת פתוחה, הוא עמד שם, עם ידיו בכיסי הטרנינג שלו והביט בי.

״מה?״ הוא שאל שראה שאני מחכה לתשובות ממנו.

״תקשיב״ אמרתי ובלעתי את רוקי.
חיפשתי את המילים בין כל מה שקורה ביננו.

״אני לא מחפשת תשובות בקשר אלינו.. אני יודעת שזה מסובך״ אמרתי ונאנחתי, סגרתי את מכסה האסלה והתיישבתי בזמן שהוא נשען על הכיור ושילב את ידיו על חזו.

״אבל מה שלא יהיה זה אסור״ סימנתי בידי את שנינו ״אי אפשר שידעו מיזה. אף אחד״.

הוא הסתכל עליי בריכוז ושקל מילים.
ראיתי עליו.
התחננתי שידבר, שיגיד בלי לשקול פעם ראשונה בחייו, שפשוט יגיד.
אבל משהו בעיניים שלו גרם לי לחשוש, לרגע התחרטתי על הרצון שלי שידבר.

״אני יודע״ הוא אמר לבסוף ושבר את השתיקה.

״אבל אני לא בן אדם של החרא הזה יולי״.

הרגשתי שכיווני לי חץ ישר לתוך הלב.
הדמעות עלו בגרוני בלי התראה מוקדמת.
ידעתי בלב שהחרא שהוא התכוון אליו זה להסתרות ויחסים בסתר.

אני יודעת שהוא לא בן אדם כזה.
הוא באמת לא בן אדם של החרא הזה.

ואני תמיד ידעתי את זה.

הוא שם לב למצבי והתכופף אל המקום שישבתי.
״אני מצטער.. עשיתי טעות״ הוא אמר בשקט והסתכל כמה שניות על הקרקע, קם על רגליו, ויצא מדלת המקלחת.

נשארתי שם המומה וכואבת, שרף לי.
בחיים לא כאב לי ככה.
הרגשתי דקירות של כאב בכל הגוף ואת העולם חרב עליי.
פיזית.

בכיתי שם אולי שעה בלי הפסקה.
נויה נכנסה ובלי מילים חיבקה אותי שם.

כשנויה החזיקה אותי, בכיתי עוד יותר.
זה היה כאילו כל הכאב שניסיתי להדוף למטה ולהתעלם התרסק עליי בבת אחת.
הרגשתי כל כך טיפשה שנתתי לעצמי להיקלע למשהו שברור שלעולם לא יעבוד.
שידעתי שהכאב הזה יבוא.

אבל עם כל זה ידעתי בוודאות מה אני מרגישה כלפיו.

הכרתי את רם.
זה רם.

זה קשה, זה כואב, זה מייסר וזה הדבר הכי מושלם שאלוהים ברא.

לאחר זמן מה הצלחתי להירגע מספיק כדי להתרחק מנויה. ניגבתי את דמעותיי וניסיתי להסתדר. "תודה," אמרתי לה, קולי עדיין רועד. היא חייכה אלי חיוך סימפטי. "רוצה לדבר על זה?" הנדתי בראשי. "לא ממש. אני רק צריך קצת זמן לעבד הכל." נויה הנהנה ונתנה לי חיבוק נוסף לפני שיצאה מהשירותים.

ישבתי שם עוד כמה דקות, מנסה לאסוף את עצמי. בסופו של דבר קמתי ושטפתי את פניי חזק במים.
הסתכלתי על עצמי במראה וראיתי את האדמומיות מסביב לעיניי. נראיתי כמו סערה.
נשמתי עמוק ויצאתי מהשירותים.