ריפוי אסור

פרק 53- לב שלם

אני יושבת מול רם שבוהה בי לוגמת מהקפה הרותח בחצר הבית. אני בקושי מצליחה לזוז אחרי הלילה הארוך שעבר עלינו, עשינו הכל בכל מקום בבית.
במטבח, במרפסת, באמבטיה ובמיטה, הגוף שלי שבור אבל הלב שלם. כל מבט בו הצית לי את ההתרגשות מחדש. לא ישנתי שנייה אחת אבל מרגישה עירנית מתמיד כשהחיוך על פניו מתחיל להתפרס בשתיקה. הקפה שחור חזק שלו כבר הפסיק לעלות אדים ממזמן אך הוא עוד לא נגע בו.

צלצול טלפון מעיר את שנינו מהמחשבות ומקפיץ את ליבי כשעל הצג נראה שמה של מאיה. רם מחליק על המסך והשיחה עוברת לרמקול כשהבכי שלה נשמע מן הצד השני ״הי..א פפתאום נפלה.. שנניה לא הסת..כלנו״ דיבורה הרועד מקפיץ את שנינו, רם מנתק את הטלפון בדריכות ואנחנו כבר על האוטו שמתרחק מהחנייה במהירות.
אני מבררת באיזה בית חולים היא נמצאת בידיים רועדות ובלב פועם. אני לא מצליחה לדבר.

לאחר שעה של נסיעה במהירות שלא היתה מעולם אנחנו חונים במיון, רם יוצא ואני אחריו.
הוא לא מגיב אך מוודא שאני מאחוריו כל רגע.
המבטים המבועתים של מאיה, דנה ונויה מסבירות הרבה דברים שניסיתי להדחיק כל הדרך.
״מאיה תעלמי לי מהעיניים, דנה תסבירי מהתחלה מה קרה״ רם פונה אליהם בקול חד שמעלים את מאיה עם דמעות מהאיזור ואת דנה להתייצב מולנו ולהסביר איך הגענו למצב הזה. ״מאיה ישבה איתה בגן שעשועים החדש״ היא מתחילה לספר בבכי ״ואז ראם בא לדבר איתה והיא פשוט נפלה מהמנדנוד החזק״.

הסיפור מבולבל אבל אנחנו לא נשארים לפרש כשאנחנו מזהים את חדרה של שירי בסוף המסדרון.
אנחנו נכנסים לחדר השקט, היא שוכבת שם, מחוברת למכשירים. הראש שלה חבוש בתחבושת לבנה והיא ישנה בעיניים שלוות. הרופא נכנס אחרינו ובודק את המדדיים לפני שפונה אלינו

״אני מבין שאתה המנהל?״ הוא שואל בהרגעה אבל לא מקבל מענה עד שממשיך לדבר.

״שיר נפלה מהנדנדה כשהייתה במהירות גבוהה״ הידיים של רם מתכווצות לאגרוף חזק ואני עוטפת אותן.
הוא לא מגיב ומחכה להמשך.
״היא קיבלה מכה חזקה בראש אבל
היא תהיה בסדר גמור, נתנו לה משהו כדי שתוכל לישון בלי כאבים״ הוא מסביר את השלווה שבעיניה מה שגורם לנו לאנחת רווחה פנימית.

הרופא יוצא מהחדר ואנחנו נשארים שם, בוהים בפנייה היפות בלי להגיב.

כמה שעות חולפות בסערת רגשות, מחכים לרגע ששירי תתעורר ותחייך את החיוך הכי יפה שקיים אלינו. אני מסתובבת בחדר הלוך וחזור, רם לעומתי לא זז מידייה הקטנות ולא מוריד את עיניו מהמכשירים. הבעתו נשארת בעינה.

צפצוף המכשירים מעיר את מצבנו ואנחנו מתקרבים אליה בציפיה כשהיא מרימה את ידיה לשפשפף את העיניים.
״רמי״ קולה יוצא במלמול ומוריד את ליבנו לרצפה.

עיניה נפקחות והיא מבחינה בי מצידה השני ״יולי״ האושר בעיניה נראה וזה מצליח לסדר את ליבי שלא ירד ממאתיים. דמעות של אושר מרטיבות את בגדיה כשאני נשכבת ליד גופה החם.
הרופא נכנס ואחריו רם, מודיע לנו שהמצב טוב והיא כנראה תשתחרר מחר בבוקר.

•••

אנחנו מתעוררים באמצע הלילה לאחר כמה שעות שישנו שלושתינו צמודים כדבק לשירי הכאובה, הבטן שלי נותת את אותתיה לרעב שמכרסם בי ורם כמו קורא את מחשבותיי מוציא לי שטר מהכסף ומורה לי להביא אוכל לשלושתינו. אני נמתחת ומתקדמת לעבר היציאה.

״אני אוהב אותך״

מילותיו החדות כסכין של רם מפלחות כל איבר שיש בגופי. אני קופאת במקומי ולא מצליחה להניד שום חלק בגוף. לא מצליחה להסתובב ולא מצליחה להגיב.

מהרגע שהכרתי אותו חלמתי על הרגע שהמילים יצאו ממנו, דמיינתי כל שנייה, איך זה יהיה, איך אגיב, מה אגיד. המשפט החותך תפס אותי לא מוכנה ואיים להפוך את כולי לשלולית אחת גדולה כשהדמעות התפרצו ללא הרף ממני.
צעדיו מתקרבים אלי מאחור, ידיו תופסות אותי ומסובבות אותי אליו, שפתיו ננעלות על שפתיי בנשיקה עדינה שלא הכרתי עדיין. נשיקה שאמרה הכל.