ריפוי אסור

פרק 51- צרה בצורת אישה יפה

אני מחכה במכונית בזמן שהזוג החדש פותח תיק אימוץ, עם חיוך אוהב דבוק על הפנים וידיים שהשתלבו בכניסה לבניין. אני מנסה להשתיק את העצבים הגואים בתוכי שמאיימים להתפרץ בכל רגע ורגע כשאני נזכרת בחיוך המאושר של מאיה, הארסיות שלה עולה בכל שלב כשאני נמצאת במחיצתה. מי היה מאמין שהיא היתה המדריכה שקיבלה את פניי לראשונה כשהגעתי לפנימייה.

הראש שלי מנסה להתרכז בשיר, בשקט שזה ייתן לילדות שלה, החיים שזה יוכל להעניק לה.
אני יודעת שזה מה שמנחה את רם, הוא יעשה הכל כדי שהמשך החיים שלה יעוצבו באופן הכי טוב שיש.
שלא תראה עוד צער בחייה.

לאחר שעה שעברה כמו נצח הם יוצאים מדלתות הבניין, רם מתקדם בצעדיו הגדולים אל הרכב והיא אחריו.
״נו האמינו?״ אני שואלת בהתפרצות ישר שהם נכנסים לרכב.
״המנהל שלך צריך לעבוד על כישורי המשחק שלו, חוץ מיזה סבבה״ מאיה עונה בגיחוך תוך כדי שמהדקת את החגורה עליה. ״הם אמרו שיהיה תקופה שהם יבדקו, יבואו לביקורים וכו׳ ואחר כך יחליטו״ היא מסבירה לי כמו לילדה קטנה כשהיא מסתובבת אלי ממקום מושבה.
היה נראה שאמרה את המשפט הזה יותר לרם מאשר לי וזה העלה לי את החום. בשביל שירי אני מסננת לעצמי בראש ומורידה את ראשי אל החלון.

״אני צריכה להעביר את הדברים שלי״ מילותיה של מאיה נזרקות לאוויר ורם מהנהן בתגובה. ״מה את חוזרת?״ אני מנסה לגייס בשאלתי את כל המשאבים המתלהבים שלי.

אני הולכת פאקינג להתחרפן

״כן״ היא משיבה לי בחיוך ״לכמה חודשים אני אבוא לגור איתכם״.

כשאנחנו מגיעים מאיה יורדת מהרכב ואני אחריה לכיוון הפנימיה, רם לא הוציא מילה מפיו מהרגע שעלה על ההגה.
״יולי״ קולו העמוק עוצר אותי במקום, ידו החזקה מחזירה אותי כנוצה לכיוונו כשהוא שולח אותה מהחלון.
״יש לנו היום משהו לעשות, תכיני את הכוס הקטן שלך״ הוא אומר לי כשהוא מסתכל לי בעיניים.
אין שמץ של צחוק בקולו.
אני נדרכת ומסובבת את מבטי לכל הכיוונים לשמע מילותיו הבוטות שיצאו בקול רם.

כשהוא נוסע אני נשארת לעמוד על הכביש, בוהה ברכבו מתרחק ומחשבותיי נודדות לאתמול בלילה.

היה כל כך הרבה זעם בחדר, הרגשתי אותו בכל כניסה שלו אליי בעוצמה שעוד לא חוויתי.
הרגשתי כאילו הכרתי לראשונה קצת מהרם הזה,
שכל השמועות רצו עליו. שמזיין בלי רחמים.

בהתחלה זה כאב, עד שנהפך לכאב הכי טוב שהיה לי.
רציתי עוד. אני מרגישה מובכת, ביני לבין עצמי כשאני חושבת על זה, איזה בן אדם היה מתגרה מזה שמכאיבים לו? לכן אני מנסה לסלק את המחשבות האלה מראשי, בכח וממשיכה לעבר הבית לחפש את שירי בחדרה.

״אני אומרת לך הוא התקשר אליי שאעזור לו, משהו השתנה, התפללתי לאלוהים שזה יקרה, הוא הבן אדם שלי. אני יודעת״ מילותיה הנרגשות של מאיה נשמעות מהחדר של שירי, אני קופאת.
נצמדת לקיר מחוץ לחדר בשתיקה כדי להמשיך לשמוע.
״את בטוחה מאיה? הוא כל היום סביב יולי״ הקול השני של דנה מגיב בבלבול להתרגשות.

״הילדה הזו? נראה לך שהוא יסתכל עליה? התאהבה בו המסכנה״

הזלזול בקולה גורם לי לצמרמורת, אני רוצה להמשיך להקשיב אבל יודעת שזה גדול עליי בכמה מידות. לכן אני עושה רעש ונכנסת לחדר. החיוך היפה של מאיה לא מאחר לבוא כשאני מרימה את שירי שנרדמה על שטיח המשחקים.
״אני מעבירה אותה לחדר שלי״ אני אומרת ויוצאת בשתיקה מהחדר. כשאני פוסעת בצעדים מדודים לעבר החדר אני נלחמת לעצור את הדמעות שמאיימות לפרוץ.
אני שונאת אותה.

אני נלחמת בדחף לחזור בריצה אל החדר, להטיח בה את האמת שהיא כל כך רואה כמדומיינת, לראות את הפנים המופתעות שלה. אבל יודעת שרם אמר, ובצדק.
הכל ישתנה ברגע שידעו.
אני שונאת שינויים.

צליל הודעה גורם לשירי להתעורר לכמה שניות ולשנות תנוחה.

רם: תהיי מוכנה עוד חצי שעה

אני נרגעת ומלטפת את ראשה. הלב שלי פועם בחזי כשאני רואה על הצג סמס מרם. החום מתחיל להתפשט בין כל איברי גופי ומשכיח ממני בשנייה את כל צרותיי.
כולל צרה בצורת אישה יפה שחושבת שהגבר שלי יסתכל עליה באלכסון.