Powerful need [7]

פרק 11 - 22:00 :

נקודת מבט ג׳מה:

״אני לא זוכרת שזה קרה... אני חושבת שהייתי מחוסרת הכרה מהרגע שבו הרכב התהפך״ אני מכווצת את גבותי כשאדיסון ומליסה מספרות לי איך לאונרדו הגיע לאזור.

״הבחור פשוט צץ משום מקום ועזר לי ולאדיסון לצאת מהרכב״ מליסה אומרת במבט חולמני ״הוא זיהה אותך ישר ולא חשב פעמים לפני שפרץ את הדלת והוציא אותך משם״

״ממש האביר על הסוס הלבן״ אני מגחכת ולאחר מכן מחמיצה פנים כשזעזוע נוסף עובר בראשי. החושך מקיף אותנו כשאנחנו נמצאות בצד הכביש המהיר באמצע שום מקום. המכונית ההפוכה עדיין מוטלת על אחד מהנתיבים.

״אז מה עכשיו?״ אדיסון נאנחת ומתיישבת לצידי על הרצפה. אני מביטה בה ומנסה להפעיל את הראש שלי, למצוא דרך שבה נוכל לחזור הביתה.

אלוהים, אמא ואבא יהרגו אותי.

פלאפון מצלצל נשמע מכיוון הרכב ההפוך, מושך את תשומת הלב של שלושתינו אליו. מליסה מתקרבת בזהירות ואני מתחילה לדאוג ״מל, תיזהרי זה מסוכן״

״אנחנו צריכות למצוא דרך להגיע לבית, לא?״ היא ממלמלת כששולחת את היד שלה דרך אחד מהחלונות הפתוחים בזהירות ותופסת את הפלאפון החצי שבור.

״זה הפלאפון שלי, אבל מתקשר מספר חסום. מי מתקשר אליי באמצע הלילה ועוד ממספר לא ידוע?״ היא ממלמלת ואני נאנחת כשיש לי הרגשה שאני יודעת בדיוק מי זה ״תעני ושימי על רמקול״

היא עושה בדיוק כפי שאמרתי ומתקרבת אלינו. רעש נשמע מהקו השני לפני שהקול של אחי הגדול חותך את השקט ״מליסה, אני בדרך אליכן. אל תזוזו מהאזור שאתן נמצאות בו״

״אנחנו לא נזוז״ אני אומרת והוא סוגר את השיחה, מבלי להוסיף מילה נוספת. אני מניחה שהוא כבר בדרך, לפי רעשי הרקע.

״אח שלך ברצינות מפחיד אותי״ אדיסון אומרת כשבוהה בפלאפון שמליסה עדיין מחזיקה בידה. אני מגחכת ״קאי תמיד יודע הכל, זה כאילו יש לו חוש שישי״

חצי שעה נוספת עוברת לפני שהמכונית השחורה של קאי נכנסת לשדה ראייתי. הוא עוצר אותה ממש מאחורי הרכב ההפוך ויורד ממנה, מביט ברכב לפני שמתמקד בי.

״אני בסדר״ אני ממלמלת כשהוא נעצר מולי וסורק אותי בעיניו ״את זה אני אקבע ג׳מ״ הוא אומר ומושך אותי בעדינות לעמידה, אוחז בראשי וסורק אותו. לאחר מכן הוא חוזר אל הרכב שלו וחוזר יחד עם ערכת עזרה ראשונה.

קאי חובש את הפצע שאפילו לא שמתי לב שיש על זרועי, לאחר מכן מטפל בפציעות השטחיות שיש על מליסה ואדיסון.

״איך ידעת למצוא אותנו כאן?״ אני שואלת כשאנחנו מתקדמים לכיוון הרכב שלו בשקט. הוא לא מביט בי כשעונה בטון קר מהרגיל, טון מעט מגונן אפילו.

״לאונרדו קוסטלו התקשר לספר לי שהוא מצא את אחותי הקטנה בתוך רכב הפוך באמצע כביש מהיר ריק מאדם. יש לך מזל שהוא בחר לספר לי ולא למתאו״

כן, זה נכון. מתאו היה מקבל שבץ אם היה שומע על התקרית הזאת. למרות שאני די בטוחה שקאי הולך לספר להורים שלי על מה שקרה.

האויב, שלמרות התיווכים והניסיונות ליצור שלום עדיין נחשב אויב, מוצא אותי באמצע שום מקום כשאני פגיעה ומחוסרת הכרה. אלוהים הוא יכל לחטוף אותי ולגרום לסיוט שלם למשפחה שלי ולי ביחד. אחרי מה שקרה לג׳וליה לא הייתי מטילה ספק ביכולת של משפחת קוסטלו לחטוף בחורה נוספת כדי ליצור לעצמם יתרון.

מה הוא עשה באזור הזה בכלל? אמנם זאת לא הטריטוריה של ניו יורק אך היא גם לא הטריטוריה של שיקגו.
______________________________

״אני מצטערת״ אני אומרת לקאי כשחונה את הרכב בחצר האחוזה הגדולה. הוא מכבה את המנוע ומביט בי באנחה ״תפסיקי להסתבך ג׳מ. את חייבת לדאוג לעצמך יותר״

לקבל שיחת טלפון מהאויב באמצע הלילה שמספר לך שאחותך הקטנה זרוקה מחוסרת הכרה בכביש מהיר רחוק מהעיר זה חתיכת התקף לב.

את פשוט טיפשה ג׳מה.

״אני יודעת״ אני אומרת בייאוש ואנחנו יורדים מהרכב. בזמן העלייה במדרגות, קאי כורך סביבי את ידו ונושק לראשי בעדינות ״אני לא כועס״

אתה אף פעם לא כועס.

הדלת נפתחת, חושפת את מתאו שעומד בפנים חתומות. אני משפילה את מבטי אל הרצפה ומבינה שהפעם באמת פישלתי.

אבא יושב לצד אמא בספה הגדולה שבסלון, עיניה אדומות לגמרי והוא מניח את ידו על גבה בניחום. אנג׳ל מביטה בי בדאגה, כריס מניד בראשו ומעביר את מבטו ממני אל אמא.

אוקיי, פישלתי ברצינות.

״אני מצטערת״ אני אומרת ומתאו נאנח ״זאת הפעם האחרונה שאת יוצאת בלילה ג׳מה״

מה? לא!

״אנחנו לא סומכים עלייך יותר. במיוחד לא על החברות האלה שלך״ אבא מתערב ונעמד, מתקרב אליי במבט קשה שמעולם לא ראיתי מופנה כלפי ״זה רציני, יכלת למות היום״

״אני יודעת״ אני בולעת את הדמעות בגרוני, מסרבת לאפשר להן לרדת מול כולם.

״אני לא ארחיק אותך מהחברות שלך, אבל אני כן אקבע לך שעת עוצר. מהיום את חוזרת עד השעה עשר לבית. אני ברור ג׳מה?״ אבא מדגיש את השעה ואני מהנהנת בשפתיים מתוחות, נלחמת בכל דמעה ודמעה שעומדת בגרוני.

״לילה טוב״ אבא אומר ועולה במדרגות. אמא ניגשת אליי ומחבקת אותי בחוזקה, מתייפחת מעט וגורמת לליבי להישבר ״אני מתחננת אלייך ג׳מה. אל תעשי לי את ההתקף לב הזה שוב.. אל תסכני את עצמך״

״אני מצטערת אמא״ אני לוחשת ומחבקת אותה בחזרה, עוצמת את עיני בכל הכוח. מתאו ואנג׳ל עולים אל הקומה שלהם, אמא אחריהם.

כריס נשאר לשבת על משענת היד של הספה, מביט בי במבט מאוכזב ״את חוזרת עד עשר ג׳מה, את לא רוצה לגלות את הצד הקשוח שלי. אני אוודא שאת עומדת בתנאי הזה״

״אני אעמוד בו דוד כריס״ אני מהנהנת. הוא מתקרב אליי ומנשק את מצחי ״אני אמות בשבילכן ג׳מ. הדאגת את כולנו בטירוף היום״

לאחר מכן נשארים רק אני וקאי מאחור. הוא פורס את ידיו ואני מתנגשת בגופו לחיבוק חם שבו אני מאפשרת לכל הדמעות להתפרץ החוצה.