Powerful need [7]

פרק 30 - התגרות מסוכנת:

נקודת מבט ג׳מה:

הביקיני הורוד שהשאלתי מולנטינה יושב על הגוף שלי בצורה מושלמת. אני מזכירה לעצמי להודות לה מאוחר יותר על שהתעקשה שאקח אותו איתי. כשאני יוצאת מחדר המקלחת כמה דקות מאוחר יותר לבושה בבגד הים ושמלת חוף חצי שקופה, העיניים של לאונרדו כאילו מתמגנטות לגופי.

הוא מזדקף בכיסאו ומבטו משתנה ״לאן את חושבת שאת הולכת ככה?״

״לבריכה״ אני מחייכת בהתגרות ״לפי מה שאומרים, אסור לפספס אותה. היא אחד מהמתקנים הכי טובים שהמלון הזה יכול להציע״

השריר בלסתו קופץ והוא מתרומם מהכורסה עליה יושב, מתקדם אל המזוודה שלו ושולף בגד ים שחור. הוא מוריד את חולצתו ומעיף אותה אל תוך המזוודה בעצבים, לאחר מכן מוריד את מכנסיו ומתחיל להתלבש בבגד הים. אני לא מסיטה את מבטי, סורקת את גופו השרירי בדיוק כפי שעשה לי.

כשמסיים, אני יוצאת מהחדר מבלי לחכות לו ומתקדמת אל המעלית. אני לוחצת על הכפתור המזמין אותה ומשלבת את ידי על החזה בחוסר סבלנות. אני יכולה להרגיש את מבטו עליי, סורק את פני ומחכה שאחזיר לו מבט. אדיוט.

המעלית נפתחת ואנחנו מצטרפים אל הגבר שעומד בתוכה, לאונרדו לוחץ על כפתור קומת הבריכה ולאחר מכן נשען על קיר המעלית לצידי. מבטו של הגבר מטייל על גופי ללא בושה ואני כבר מתכננת עם איזה יד האגרוף שאתן לו יכאב יותר, אך לאונרדו מקדים אותי כשהוא מושך אותי ממותני ומצמיד אותי אליו. אני מביטה הצידה לעבר פניו ומתהפכת לי הבטן כשאני רואה את המבט הרצחני שהוא שולח לעבר הגבר באזהרה.

כשהמעלית נפתחת בשנית אני כמעט ורצה החוצה, נחושה להתרחק מהגבר הדוחה ומבעלי המטורף. אני צריכה לנקות את הראש שלי ולהתרחק מהכל, אבל כרגע זאת לא אפשרות כשיש לי זנב חדש שעוקב אחרי לכל מקום.

אני בוחרת באחד מכיסאות השיזוף הקרובים לבריכה, מורידה את שמלת החוף שמעליי באיטיות ומאפשרת לבעלי לצפות במופע מקרוב. הוא לא מפספס אותו. למעשה, הוא לא מפספס אף פיסה מגופי. אני מתעלמת ממנו לחלוטין ומתקדמת לעבר מדרגות הירידה לבריכה, נהנת מהתחושה של השמש המלטפת את גופי בחמימות.

הבריכה כמעט ריקה מאדם ואני מרוצה מכך. אני אוהבת את השקט הזה, את הרוגע. זה היה חסר לי בכל הטירוף שסבב אותי לאחרונה. המים קרירים ומרעננים, לוקח לי רגע להתרגל אליהם לפני שאני נכנסת עם כל גופי וצוללת פנימה, מאפשרת למים לעטוף את כולי.

כשאני עולה בחזרה מעל לקו המים, אני מביטה קדימה אל האזור שבו כיסאות השיזוף שלנו. לאונרדו עזב את הכיסא לטובת ישיבה על שפת הבריכה כשרגליו בתוך המים. חיוך ערמומי עולה על פני כשאני מחליטה להתגרות בו.

אני שוחה לעברו כשראשי מחוץ למים, מביטה ישירות בתוך עיניו שצופות בי ללא הפסקה. מבטו משתנה כשאני מתקרבת אליו יותר ויותר, עוצרת כשידי נוגעות בקצה הבריכה שבין רגליו כך שראשי נמצא בדיוק במקום הנכון.

אני מרימה את עיני על מנת להביט בפניו, עיניו מתמלאות בתשוקה ואני יכולה לראות את המלחמה הפנימית שיש לו כדי לא לגעת בי.

״מה את עושה?״ הוא מסנן מבין שפתיו. אני מחייכת בתמימות ״שוחה. המים נעימים, כדאי לך לנסות״

הוא נועל את לסתו כשאני מתרחקת הצידה, מניחה את ידי על שפת הבריכה ומושכת את עצמי החוצה. אני מתקדמת אל ארון המגבות שנמצא קרוב אלינו ולוקחת אחת, כורכת אותה סביבי ומתקדמת לעבר כיסא השיזוף כדי לקחת את שמלת החוף שלי. לאונרדו יוצא מן הבריכה ועוקב אחרי כל הדרך עד למעליות.

אני מביטה בו בעיניים מתגרות כשהוא נכנס אחרי למעלית. גופו דרוך עקב הכעס שהוא אוגר בתוכו, לא מרוצה כלל מההתגרות שלי בו. אם הוא כל כך רוצה שאתנהג יפה, הוא צריך לעשות את אותו הדבר.

ברגע שרגלי דורכות בתוך החדר, הוא מתנפל על שפתי בנשיקה, אוחז בצווארי ומטיח את גופי בשלו. אני בקושי מספיקה להגיב כשהוא מוליך אותי לאחור ומצמיד אותי אל אחד מקירות החדר הגדול, ידו השנייה תופסת במותני בזמן שהוא לא מפסיק לרגע לנשק אותי בתשוקה.

אוי אלוהים, מה נכנס בו? יכול להיות שהגזמתי?

״עדיין חושבת שזה היה רעיון טוב להתגרות בי סטלה?״ הוא נוהם אל תוך הנשיקה לפני שמרים את גופי באוויר וזורק אותי על המיטה, גוהר מעליי וגורם לבטני להתהפך בתשוקה.

״מה חשבת שיקרה?״ הוא מסנן כשמנשק את צווארי. אני פותחת את פי אבל אף צליל לא יוצא מתוכו, מרגישה עירפול חושים מוחלט עקב מעשיו של לאונרדו.

״איבדת את המילים שלך סטלה?״ הוא ממשיך להתגרות בי בזמן שידיו מטיילות לאורך גופי. שפתיו מנשקות את שלי שוב באגרסיביות, נשיקה שבה אני חסרת שליטה לחלוטין למול הדומיננטיות של לאונרדו. הוא מתנתק משפתי כמה שניות לאחר מכן ומביט בי מלמעלה ״תזכרי שלמעשים שלך יש השלכות״

הוא עוזב אותי על המיטה ונכנס אל חדר המקלחת. אני מכסה את פני בידי ונאנחת, מבינה שהגבר הזה יכול לעשות בי ככל העולה ברוחי ואני אהיה זאת שתיתן את האישור לכך.

אלוהים, נדפקת לגמרי ג׳מה.

הפלאפון שנח על השידה מצלצל, מושך את תשומת ליבי. אני מתגלגלת לעברו על המיטה ומביטה בצג המראה על מספר לא מזוהה. זה הפלאפון של לאונרדו, ואני כנראה לא אמורה לענות, אבל משהו גורם לי להחליק את האצבע על המסך ולהצמיד את הפלאפון לאוזני.

״קוסטלו״ קול מעוות נשמע מהקו השני. כאילו שהשתמשו בכמה אמצעים טכנולוגיים כדי להסוות את הזהות האמיתית של האדם המתקשר. הטון שלו מתגרה ואני מבינה מיד שאופי השיחה לא הולך להיות חברותי.

״הגיע הזמן שאגיע לפדות את החוב של ההורים שלך״ הוא צוחק צחוק שמעורר בי בחילה ״זאת לא הפעם האחרונה שתשמע ממני, אני מבטיח״ צחוק נוסף נפלט מהקו השני לפני שהשיחה מתנתקת.