Powerful need [7]

פרק 52 - ירח, כוכב:

נקודת מבט לאונרדו:

״תתעורר לעזאזל!״ אני מרגיש את הלחי שלי שורפת מעוצמת החבטה. עיניי נפתחות, כל גופי צורח בכאבים ואני מרגיש כאילו חטפתי כדור בבטן.
אולי כי באמת חטפתי כדור בבטן. ג׳מה? איפה אשתי?

״היא בסדר.״ אני שומע את קולו של רומיאו. אני מרגיש דקירה בבטן וגונח בכאב, מסיט את עיניי לעבר אבא שתופר את בטני.

״יש לך מזל, ילד. היא לא פגעה בשום איבר חיוני.״ אבא אומר כשמסיים את החבישה. אני חלש, איבדתי יותר מדי דם. ״סטלה...״ אני ממלמל.

״תקשרו אותם ליד הקיר שם, על המזרון המלוכלך. אני רוצה להראות להם מה קורה למי שמתעסק עם שיקגו.״ אני שומע את קולו של רומיאו בערפול. ״תבדקו את כל המחסן, תהפכו אותו מהיסוד. אף אחד לא יתחמק מהמוות שלו היום.״

״איפה הבעל האידיוט של ג׳מה?״ קולו של רוי נשמע וחיוך חלש עולה על שפתיי. לא שמרתי עליה כמו שצריך, לפחות המשפחה שלה הגיעה בזמן. ברגע שיצאנו, התרעתי לאחיה הגדול של ג׳מה, קאי, על החטיפה. הוא יצא באותו הרגע משיקגו.

״לא עכשיו.״ ג׳ייס מתערב. אני מזהה את הרופא שעובד אצלנו כורע לצידי ומוציא מתוך תיקו עירוי דם, אותו הוא מחבר לזרועי.

״אתה תהיה בסדר.״ אבא אומר ונעמד על רגליו, מתרחק לעבר רומיאו בזמן שהרופא ממשיך לטפל בי. המחשבות שלי נודדות לאשתי. עד שלא אראה בעיניים שלי שהיא בסדר, אני לא אצליח להירגע.

את האימה שאחזה בגופי כשאלכס כיוון את האקדח לראשה לא אשכח לעולם. הלב שלי נפל והבטן שלי התכווצה. אני לא יכול לדמיין את עצמי בלעדיה. הבחורה הקטנה והבעייתית הפכה לחלק ממני.

כמה שעות מאוחר יותר, אני כבר מצליח לעמוד על הרגליים. עם עזרה כמובן. החיילים מסדרים לי כיסא במרחק קצר מסשן העינויים, שנמצא בשיאו. את אלכס אנחנו שומרים לסוף. אני מעט מבואס שאני לא יכול להשתתף בעינוייים של בני הזונות האלה.

״לאונרדו?״ קולה כמעט ולא נשמע.

״סטלה, אלה לא מראות בשבילך.״ אני מסובב את ראשי לעברה, וליבי מחסיר פעימה.

כוכב בוהק בתוך החושך. האור שהיא מקרינה בין כל הדם והמוות שמסביב מאפיל על הזוועות. אני מהופנט ליופיה, לא מסוגל להסיט את מבטי ממנה. לא שהייתי רוצה.

״אני כל כך מצטערת,״ היא מתחילה שוב. אני מושיט לה את ידי והיא אוחזת בה בעדינות. עיניה מלאות דאגה. אני מושך אותה לעברי כך שהיא עומדת מולי, ובגבה לעבר סשן העינויים. אני לא רוצה שהיא תראה את זה.

״תנשקי אותי.״ אני מבקש והיא נענית לבקשתי. לרגע, הכל סביבנו נעצר. היא הכוכב, ואני הירח שחג סביבה ומתקיים בזכות האור שהיא מפיצה.

״לאונרדו,״ היא לוחשת. אני מרים את ידי אל פניה ומחייך. ״אשמע מטורף אם אגיד לך שאני מעדיף שתירי בי שוב מאשר לבלות שבוע נוסף רחוק ממך?״ אני שואל, מתכוון לתקופה האחרונה בינינו.

״אתה מטורף,״ היא מחייכת כשדמעה זולגת מעיניה. ״אבל מאז ומעולם נמשכתי לטירוף.״

אני תופס בשרשרת שלה באצבעותיי ומושך אותה לכיווני. ״אני לא יכול לחכות לרגע שבו נחזור לפנטהאוז ואוכל להראות לך כמה התגעגעתי אלייך.״

ג׳מה מסמיקה. אני לא רגיל לראות אותה כל כך... שקטה ומבוהלת. אני מבטיח לעצמי שזה לא יחזור על עצמו בשנית. התאהבתי בשיגעון שלה.

״בוס!״ אחד החיילים צועק וג׳מה מתרחקת ממני. ״בוס!״

״מה מצאתם?״ רומיאו נדרך ומביט לעבר נקודה מרוחקת מאחוריי. אבא מרים את ראשו וקופא, מאבד את הצבע מפניו.

״מה זה? מה ראיתם?״ אני שואל, אבל לא מקבל תשובה. מאחר ואני יושב על הכיסא, פצוע, אני לא יכול להסתכל לאחור.

״אוי אלוהים...״ ג׳מה ממלמלת ומניחה את ידה על פיה. עיניה מתמלאות דמעות והיא מסיטה את עיניה מהנקודה לרגע כדי להביט בי. ״לאונרדו...״

״מה לעזאזל קרה? שמישהו יענה לי כבר!״

המבטים המבוהלים על פניהם של בני משפחתי לא מרגיעים אותי. להפך, זה גורם לי להשתגע. אני מזהה את אלכס ממרחק, מחייך בגאווה. הזעם מטפס לתוכי.

״סטלה?״ אני מביט בכוכב הקטן שלי.

״בן של זונה!״ רומיאו הוא הראשון לאבד את הרסן. הוא מסתער לעבר אלכס ומכה אותו באגרופים חזקים. אבא, לעומתו, רץ לעבר הנקודה שמאחוריי.

״ג׳מה.״ אני מסנן. ״אני צריך לדעת מה קורה.״

״לאו... זה...״ היא נחנקת. ״אמא שלך,״

״מה? מה אמא שלי? תהיי ברורה יותר כוכב קטן.״ הלב שלי מאיץ את פעימותיו. ג׳מה החיוורת מביטה בי.

״אמא שלך, היא חיה.״