Powerful need [7]

פרק 60 - צרות, פרק אחרון:

נקודת מבט ג׳מה:

אני שומעת את דלת הבית נטרקת ועוצרת את הסרט שבו אני צופה. צעדיו הכבדים של לאונרדו נשמעים מאחוריי לפני שצל גבוה מכסה אותי. אני מחייכת.

״יש כאן ריח טוב של אוכל. אשתי היקרה בישלה לכבודי?״ הוא שואל.

״הזמנתי סיני.״ אני מגחכת ומסתובבת לאחור. נשימתי נעתקת. לא משנה כמה פעמים אראה את הגבר הזה, אני לא אתרגל ליופי שלו. הוא פשוט 1.85 מטרים של חתיכות.

״מהמקום שאת אוהבת?״ הוא רוכן לשפתיי ומנשק אותי. אני מהנהנת כשאנחנו מתנתקים והוא מחייך. ״עבר עליי יום ארוך. שנשב לאכול?״

״כן, אני אביא צלחות.״ אני ממהרת למטבח ועורכת את השולחן שבפינת האוכל לשנינו. לאחר מכן אני פותחת את שקית המשלוח ומסדרת את הקופסאות. בינתיים, לאונרדו נפטר מנשקיו ומוריד את ג׳קט החליפה השחור.

אני צופה בו מהופנטת. הוא מתקרב אליי כדי לנשק אותי שוב. אם לפני שלוש שנים היו אומרים לי שנהיה חלק מהזוגות הדביקים האלה, הייתי מקיאה. אבל לא משנה כמה זמן עובר, אני לא מצליחה להתנתק ממנו. הוא הפך לחלק ממני.

״נשב לאכול ותספר לי איך היה היום שלך?״ אני מציעה. לאונרדו מחווה לעבר הכיסאות ואנחנו מתיישבים.

״אני לא רוצה לדבר על מה שהיה. רוצה לספר לי איך היה היום שלך?״

אני מבינה שלא כדאי להתעקש. יש ימים שבהם לאונרדו מגיע הביתה ונמנע מלדבר על העסקים. בהתחלה הייתי מתעקשת עד שהסביר לי שבבית הוא מקבל את הנחת שהוא צריך מהעולם האלים. הבית הוא המקום השקט והבטוח עבורו. זה חימם את ליבי לדעת שאני חלק מהשלווה הזאת.

״לא עשיתי הרבה. נפגשתי עם ג׳וליה ועזרתי לה לבחור את צבעי המפות לחתונה. אחר כך הסתובבנו בין גני אירועים כדי לחפש את המקום המושלם. אתה יודע איך ג׳וליה עם אירגוני חתונות.״ אני מגחכת. הוא מהנהן.

״ג׳ייס מתחתן. לעזאזל, מי היה מאמין?״

״לא אני זה בטוח.״ אני מחייכת ואוכלת את המוקפץ החריף שהזמנתי. ״ג׳וליה בעננים מהרגע שבו ג׳ייס ביקש ממנה לדאוג להכל. הזוג הזה פשוט מוזר. אבל זה מתאים להם לא להיות מסוגלים לארגן את החתונה של עצמם.״

״כן,״ לאונרדו צוחק. ״הבחורה הזאת לא נראית כמו מי שהצבע של המפות מעניין אותה.״

אנחנו ממשיכים בשיחה עד שהאוכל שעל השולחן נגמר. אני מנקה את פי במפית ונשענת לאחור בעייפות. ״אכלתי יותר מדי. זה היה כל כך טעים שלא יכולתי להפסיק.״

״יש לי הפתעה בשבילך.״ לאונרדו אומר ונעמד על רגליו. אני מביטה בו בשאלה. הוא עוצר לצידי ומושיט לי את ידו. אני מניחה את ידי בשלו ומאפשרת לו להוביל אותי אחריו אל חדר השינה.

לאונרדו עוצר במרכז החדר ולוקח צעד לאחור. אני מרימה את גבותיי בשאלה כשהוא פושט את חולצתו המכופתרת. עיניי משוטטות על החזה שלו, עד שנעצרות על קעקוע חדש.

אלוהים.

אני מכסה את פי בידיי, מועדת לאחור בהלם מוחלט. עיניי מתמלאות בדמעות. ״לאונרדו...״

״הגעת בתקופה הכי חשוכה והארת את חיי מחדש.״ מילותיו גורמות לצמרמורת נעימה לעבור בגבי. ״המוח שלי קעקע אותך בתוכו עוד לפני שהספקתי להבחין בכך, הלב שלי מיד אחריו.״

אני פוסעת לעברו ונוגעת בעדינות בקעקוע המושלם. קעקוע יפהפה של כוכב, מעל המיקום של הלב שלו. ״זה... זה הדבר הכי יפה שאי פעם עשו למעני.״

״אני אוריד בשבילך את הכוכבים, סטלה שלי.״ הוא לוחש. אני מרימה את עיניי לעברו, הדמעות זולגות על פניי. לאונרדו מרים את ידו ומוחה אותן באצבעו. הוא תופס בסנטרי ומנשק אותי באהבה.

״אני אוהב אותך כוכב קטן. הצלת אותי, לעולם לא אשכח את זה.״

״למרות כל הצרות שלי?״ אני שואלת.

״בזכות כל הצרות שלך.״