Powerful need [7]

פרק 40 - ניו יורק:

נקודת מבט ג׳מה:

״ג׳מה!״ ואל קוראת בחיוך כשאני יורדת מהמטוס. אייס לא מספיק לעמוד בקצב המהיר שלה כשהיא רצה לעברי וקופצת עליי בחיבוק.

״אלוהים, התגעגעתי אלייך ברמות לא נורמליות.״ היא ממלמלת לתוך החיבוק שאני מחזירה לה.

״היית חסרה לי ואל,״ אני מגחכת. ״המסיבות לא אותו הדבר בלעדייך.״

״היי ילדונת, עשית חיים בשיקגו?״ אייס שולח את ידו ומבלגן את שיערי. אני דוחפת אותו בגלגול עיניים. ״חיים משוגעים.״ קולי ציני.

״בואי, תספרי לנו הכל בדרך.״ ואל אוחזת בידי ומושכת אותי לעבר המכונית בזמן שאייס מטפל במזוודה שלי.

עוד לפני שאנחנו מספיקות להגיע אל הרכב, דלת הנהג נפתחת ואחי הגדול יוצא מתוכה. עיני נפערות ואני רצה לכיוונו, ״אלוהים קאי!״

אני קופצת עליו בחיבוק שהוא מחזיר לי מיד. ״התגעגעתי אלייך כל כך!״

״היי ג׳מ.״ הוא מגחך. ״היית חסרה לנו מאוד. איך הייתה הטיסה?״

אני יורדת בחזרה לרצפה ומחייכת, ״נחמדה מינוס. לא היה שום דבר טעים על המטוס הזה. אני צריכה לדבר עם בעלי היקר ולהבהיר לו את הבעיה.״

״ומה באמת המצב עם בעלך היקר?״ קאי שואל בהרמת גבה. לא משנה כמה זמן יעבור או מה יקרה, הוא ימשיך לדאוג לי. אם ישמע שרע לי בשיקגו, הוא לא יהסס להרוס אותה ברגע.

״מתנהג יפה.״ אני מגחכת ונכנסת לתוך הרכב. הנסיעה עוברת במהירות עד שהאחוזה המוכרת נכנסת לשדה ראייתי. הבטן שלי מתהפכת בהתרגשות. התגעגעתי למקום הזה ובמיוחד לאנשים.

אני אפילו לא מחכה לשאר כשהמכונית עוצרת בכניסה לאחוזה, יורדת ומתקדמת במהירות לעברה. אמא ואבא יושבים בסלון, קמים כשמבחינים בי.

״ג׳מה! ילדה יפה שלי!״ אמא קוראת כשדמעות בעיניה ומחבקת אותי חזק. ״התגעגעתי אלייך כל כך.״

״גם אני התגעגעתי אמא.״ אני נושקת ללחייה בחיוך. לאחר מכן אבא מושך אותי לחיבוק חזק משלו ומנשק את מצחי. ״שלום לך יהלום קטן.״

״היי אבא.״

״איפה המשוגעת הקטנה?״ קריאתו של ניקו נשמעת. ״מזמן לא יצאתי לחפש אותה ברחבי ניו יורק באמצע הלילה!״

״ניקו, חתיכת אידיוט בלונדיני. ככה אתה מראה לה שהתגעגעת?״ ואל נוזפת בו.

״כן ניקו, באמת. ככה אתה מראה לה שהתגעגעת?״ אנזו מחקה את ואל לפני שמושך אותי לחיבוק. ניקו מניד בראשו ומחבק אותי גם הוא.

״טוב שאת פה קטנטונת.״

״קדימה! הארוחה מוגשת לשולחן! ניקו, אנזו, אתם צריכים הזמנה מיוחדת?״ קיארה נוזפת בבניה. ״ג׳מה, גם את. אנ- ג׳מה?!״

״היי קיי,״ אני מגחכת. היא פורסת את ידיה לחיבוק, ״בואי לכאן! רק אלוהים יודע עד כמה שהיה לי משעמם בלעדייך.״

אני צוחקת ומחבקת אותה. ״אני בטוחה שאת עושה צרות מספיק בשביל שתינו. תיאו עדיין לא איבד את הסבלנות שלו?״

״אני חושבת שהוא התעייף מלנסות ולהתמודד איתי.״ היא מחייכת.

״לא התעייף ולא נעליים.״ מתאו מסנן מאחוריה ומקפיץ את שתינו.

״תיאו! חתיכת אידיוט! בסוף יהיה לי התקף לב בגלל האיש הזה... מישהו ראה את בעלי?״

מתאו מושך אותי לחיבוק חם. ״מה שלום האחיינית שלי? אני מקווה שקוסטלו מתייחס אלייך יפה.״

״אל תדאג. אם הוא לא יתייחס יפה אני אגרום לו.״ אני מחייכת והוא פורץ בצחוק עמוק. ״אני בטוח.״

״קדימה! כולם לשולחן!״ קיארה חוזרת לסלון, לוקה נשרך אחריה במבט מיואש. כל כך התגעגעתי למשפחה המשוגעת הזאת.

אנחנו מתיישבים לאכול ארוחת צהרים, שם אני פוגשת את שאר בני המשפחה ומשלימה איתם פעמים. כשאנחנו מסיימים, אני מרימה את גבריאל הקטן ויוצאת איתו לכיוון החצר, מנשקת את לחייו השמנמנות.

״גדלת כל כך מהר קטנצ׳יק.״ אני מחייכת. הוא צוחק צחוק מתוק שהופך לי את הבטן בהתרגשות.
איך אפשר לאיים כל יצור כל כך קטן וחמוד?

״אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך, אני נשבעת.״ אני אומרת בכנות, מסתכלת על פניו הקטנות. הוא כלל לא מודע לסכנה שניצבת מעל ראשו. ידו הקטנה נשלחת לשיערי ומשחקת בו. הוא נראה מאושר.

אולי אני צריכה לספר לרוי. אם משהו יקרה לגבריאל בגלל שלא הצלחתי להגן עליו לעולם לא אסלח לעצמי. אני אתמודד עם הבחור המאיים, נחשוב על דרך. חייבת להיות אחת כזאת, נכון?

הפלאפון שלי מצלצל ואני מניחה את גבריאל על ברכי, מייצבת אותו כדי שלא יפול. אני מביטה במסך והלב שלי מחסיר פעימה.

מספר חסום.

״ג׳מה ג׳מה ג׳מה...״ קולו המעוות נשמע מהצד השני.

״מה אתה רוצה ממני? עשיתי כל מה שביקשת.״

״אני יודע שאת בניו יורק ואני רק מתקשר כדי לוודא שאת לא פולטת שטויות ליד בני המשפחה שלך.״ איום בקולו. ״אני לא צריך להגיד לך מה יקרה לתינוק הקטן שאת אוחזת בידייך עכשיו, נכון?״

אני מרגישה את הלב שלי מבצע צניחה חופשית בחזה שלי. הצבע אוזל מפני ואני מביטה בחצר הגדולה בחיפוש אחרי המטורף שמאיים עליי.

אבל אני לא רואה שום דבר.

הוא צוחק. ״כל כך קל להפחיד אותך ג׳מ.״

״תפסיק לקרוא לי ככה, ותפסיק להתקשר אליי!״ אני מסננת בכעס, שומרת על טון נמוך כדי שאף אחד לא ישמע אותי.

״תזכרי מה אמרתי לך.״ הוא אומר לפני שמנתק.
אני אוספת את גבריאל לחזה שלי, מתרוממת מהכיסא ומתקדמת במהירות לתוך האחוזה.