אהבה רעילה

פרק 12|

"ת'ורה" מישהו ממשיך לקרוא בשם שלי, קול של גבר והקול מבוהל, ידיים קרות נחות על פניי ועיניי מרפרפות, ראשי מעורסל לגוף גדול וקשה.
"ת'ורה תסתכלי עלי, קראתי לרופא והוא כבר מגיע, תסתכלי עלי!"
דיק? למה הוא נראה מודאג כל כך? ולמה הוא קורא לי בשם הפרטי שלי?
אני מתיישבת ומשתחררת מהאחיזה שלו בי, בפתח השירותים עומדים אית'ן וצ'ייס ומביטים בי וגם על פניהם דאגה.
"עכשיו את בטוח עושה אמ.אר.אי!"
דיק נעמד ושוב הוא מניף אותי על ידיו, הלב שלי פועם בחוזקה בכל פעם שהוא עושה את זה. הוא לוקח אותי למיטה ומבקש מצ'ייס ואית'ן לחזור לחברה כי אני והוא נשאר כאן עד שהרופאים יבצעו את כל הבדיקות.
"תחלימו שניכם ותחזרו למשרד." אומר אית'ן וידו נשלחת לכתף שלי, מחזיקה בה ואני מחייכת אליו באילוץ.
איבדתי הכרה מרגע ששמעתי את השם שלו הכל מסביבי הושתק ולא שמעתי דבר מהנעשה סביבי, אני לא מאמינה שהגוף שלי פעל מעצמו ולפחות לקח אותי לשירותים לפני שאיבד את זה סופית.
"ת'ורה, תסתכלי עלי. מה קרה? למה איבדת הכרה? את מכירה את השם שהשוטר הזכיר זייד מיינר?" הידיים שלי מתחילות לרעוד רק מהשם שלו, זאת ההשפעה שיש לחולה נפש הזה עלי, לא משנה כמה אליפויות זכיתי באגרוף, לא משנה כמה שנים עברו ולא משנה העובדה שהוא סגור במוסד לחולה נפש השם שלו עדיין מפחיד אותי עד מוות.
סגור במוסד? מחשבה מעוררת אימה חולפת במוחי ואני מושכת את הטלפון מהכיס ומתקשרת לאבא.

צלצול אחד..
"ת'ורה דברי אלי."
אומר דיק לצידי ועיניו יוקדות בעיניי,
צלצול שני..
צלצול שלישי..
אבא עונה לטלפון בקול רגוע ומעט מופתע שהתקשרתי אליו,
"ת'ורה?"
"איפה הוא?!"
אני צועקת לטלפון, דיק משתתק ובוחן את פניי, "הוא במוסד סגור ת'ורה."
"אתה בטוח?! אתה בטוח שהוא שם?!" הקול שלי כמעט צווח מעבר לטלפון ואבא שותק לכמה שניות מורטות עצבים.
"תני לי לבדוק."
אני מתנתקת ומתנועעת על המיטה קדימה ואחורה אצבעות ידיי עולות לפי ואני מחרסמת את ציפורניי, דיק מושך את היד שלי מפי ביד אחת וידו השנייה חופנת את פניי.
"תנשמי, מי זה האדם הזה שאת כל כך פוחדת ממנו?" עיניי נעות מעיניו והוא נוהם אלי, "תסתכלי עלי! את צריכה שאגן עלייך ממנו?" הרופא נכנס לחדר עם השוטר מאלנס ומבטו של דיק נמשך מיד לשוטר.
"למה חזרת?"
"ניידת שעברה במקום תפסה את החשודים שנמלטו מהרכב האם תרצו לנסות לזהות אותם במסדר?" עיניי נפתחות במהירות ואני קופצת מהמיטה.
"כן"
"לא, רק אחרי שתעברי בדיקות נוספת."
הוא תופס בידי ומביט ברופא, אתה חושב שאם הוא נמצא במעצר אני אשב כאן בחיבוק ידיים ואחכה לבדיקות?!
"אני הולכת. אתה יכול להישאר לבדיקות נוספות." אני קובעת למבטו הכועס ומתקדמת לשוטר, דיק מתקרב אחרי ושוב לוחץ את ידו של הרופא.
"עד לפעם הבאה ד"ר סמואל."
"שלא תהיה הפעם הבאה ילד."
הוא עונה לו ואנחנו יורדים במעלית לרכב המשטרה, אני פותחת לדיק את הדלת מאחור והשוטר הטירון מביט בי במבט ששואל מה את עושה?
"כוח ההרגל." אני ממלמלת אליו בחוסר תשומת לב ונכנסת לניידת, המוח שלי קודח כל הדרך. מה אם זה הוא? מה אם הוא ברח מהמוסד הסגור? איך הוא מצא אותי כל כך מהר?
"אני מבין שאת צריכה להירגע כרגע אבל שתדעי שזה לא יעבור לך בשתיקה, את תספרי לי בדיוק מי זה ולמה את מבועתת ממנו."
נוהם דיק לצידי ואני מרימה את מבטי אליו, לא דיברתי איתו כלל מאז שהתעלפתי ואני לא מסוגלת לדבר עכשיו. כל הדרך עד לחדר חקירות אני פקעת עצבים שלא מבינה רוגע, הגוף שלי מוצף אדרנלין שמחרפן את מוחי בתגובות הלחץ לברוח או להילחם.
השוטר מאלנס חוזר אלינו ומסביר איך עובד המסדר, אנחנו עומדים בצד אחד של קיר בעל זכוכית חד כיוונית, זאת אומרת שרק אנחנו יכולים לראות דרך הזכוכית והצד השני לא יכול לראות דבר, אם יש מישהו שנראה לנו מוכר הוא יבקש ממנו לצעוד קדימה וישאל אותו מספר שאלות.
אני נכנסת ראשונה לחדר ועיניי סורקות את חמשת הנאשמים, סריקה ראשונה, סריקה שנייה, הוא לא ביניהם, זייד לא ביניהם.
"מספר שלוש הוא מי שאספתם מהג'יפ נכון?" שואל דיק והשוטר מביט בו בתדהמה, "אתה מזהה אותו כיורה?"
"לא, פיטרתי אותו מהחברה שלי לפני כמה שנים." השוטר אומר לו להתקרב צעד קדימה ושואל שוב את דיק אם הוא בטוח שזה אותו אדם, הם ממשיכים לשוחח ואני מרגישה שהגוף שלי מתרוקן מכוחות מרוב הקלה.
זה לא הוא.. הוא עדיין בכלא, זה אומר שאני מוגנת.