אהבה רעילה

פרק 39|

--- ת'ורה---

"אחותי לא מתה! עד שלא אראה את הגופה שלה אני לא ארגע!" אני צווחת עליו מתנשמת והוא מביט בי כמו שמביטים על אדם משוגע.
"ת'ורה, נורה מתה. קברתי אותה בעצמי." 
"לא!"
דיק הולך מסביב למיטה ואוחז בזרועותיי,
"אחותך מתה בידיים שלי, לא הצלחתי לעצור את הדימום והדופק שלה נחלש, הייתי מחוץ לחדר הניתוח כשהרופאים יוצאו ואמרו לי שהיא מתה."
לא. אתה משקר!
"אני נשבע לך, אני נשבע שהיא מתה. הבטתי בה שוכבת בשלווה בתוך הארון, יורדת לאדמה וכיסיתי אותה בעפר בעצמי ת'ורה."
משהו בעיניו, משהו בעיניו אומר לי שהוא דובר אמת ואני מסרבת להאמין לו, אפילו שהוא אומר שקבר אותה בעצמו אני מסרבת להאמין. החשיבה ההגיונית יצאה מהחלון ואני פועל אך ורק על דחף ורגש.
לא.. לא.. לא.. לא.. 
אתה משקר. אתה לא קרבת אותה, אחותי לא מתה, אחותי לא מתה.
ידיי עולות ואוחזות בראשי שיורד מטה ואני נושמת בכבדות, הדמעות נופלות מעיניי ויללות קטנות בורחות מפי. זה לא יכול להיות, אני לא מקבלת את זה.

לפתע ידיים חמות אוחזות בידיי ומרימות את סנטרי בעדינות מעלה.
"תנשמי ותסתכלי עלי, היא מתה אבל אני  
אשאר לצידך, ת'ורה אני נשבע שלא אעזוב אותך ואגן עלייך כל חיי. אני אוהב אותך."
אני מוכת תדהמה, הוא התוודה עכשיו על האהבה שלו אלי? דיק מעולם לא אמר שהוא אוהב אותי, זאת הפעם הראשונה..
אני אוהבת אותך גם..
אני רוצה לומר אבל נעצרת.
הוא משחק בי, הוא מסיט אותי מהמטרה האמיתית. הוא מסתיר משהו ואני שוברת את מוחי בלנסות להבין מה הוא מסתיר, אגודליו מלטפים את פניי ברכות ולאט הבנתי מתבהרת.
"אתה הרגת אותה."
אני לוחשת ועיניו נפערות בתדהמה, ידיו נשמטות לצד גופו וראשו נע לסירוב.
"את לא חושבת בבהירות." לוחש דיק וצועד לאחור, "אני חושבת בבהירות! למה שתגיד לי שאתה אוהב אותי? אתה דופק וזורק, אני רק עוד מספר. אמרת את זה עכשיו כדי להניע אותי מהאמת. אתה הרגת אותה." הוא מתקרב אלי במהירות וחוסר אמונה, מזדעק
"מה?!" ומנופף בידיו, "את לא נורמלית! לא הרגתי אותה! היא התאבדה מול עיניי, אני אוהב אותך ת'ורה!"
לא. אני לא מקבלת אותו.
"אני שונאת אותך ולא אראה בך שום דבר מעבר לרוצח." הוא פוסע לאחור כמעט מועד ודמעות ממלאות את עיניו, מבטו שבור ומרוסק.
הוא מנסה לומר משהו, פיו נפתח ונסגר, ידו עולה לגרונו והמראה הזה מפחיד אותי, מבעית אותי.
מה קורה לו?
"אנ.. אנ.. אני.." הוא מגמגם? ידיו עולות לפיו וחוסמות את המילים מלצאת.
הוא מגמגם מלחץ וחרדה, מעולם לא ראיתי אותו כך, עיניו הפרועות מביטות בי בזמן שחזהו עולה ויורד בנשימות קשות.
"דיק." אני פוסעת צעד לעברו מבלי להבין שאני רוצה להרגיע אותו, מבלי להבין שהכאב החדש שמקונן בליבי הוא בגלל שדיק כל כך פגוע וחרד ממני, בגללי, באשמתי. 
הוא פוסע לאחור, כאילו מבקש שלא אתקרב אליו, קשה לו והוא נכנס לחדר ארונות יוצא בבגדים והולך.
דמעות מציפות את פניי כשאני עוקבת בעיניי אחריו מחוץ לחדר ולמעלית.