אהבה רעילה

פרק 52|

○○○ ת'ורה ○○○

"בייבי, מה אם נהיה ממש ממש בשקט?"
לוחש דיק בטון הנמוך והסקסי שלו ומפיל ממני את התחתונים, החזקתי את עצמי כל היום מלקפוץ עליו ולנשק אותו. הוא היה כל כך מושלם עם האחים שלי ועם קייטן על הידיים שלו, הגבריות שלו פשוט נטפה לתחתונים שלי.
אולי זה בגלל שאני בהריון? אני מנשקת את גרונו המחוספס ולאט נשיקותיי עולות לשפתיו הבשרניות והאדומות והנשיקה שלנו מעמיקה, ידו נשלחת לתחתונים שלי ומושכת בהן כך שהן משתפשפות באיברי.
"אתם יכולים להיות בשקט?!" אריאל צועקת ואני נעצרת מיד בעיניים פעורות, "שכחתי שהקיר בין החדר שלי לשל התאומות דק מאוד.. מאוד.." אני לוחשת מובכת והוא מגביהה את קולו, "שקט אריאל, לכי לישון." אני מביטה בו בהתפעלות שזיהה בין הג'ינג'יות שזהות כמעט בדיוק עד סיב שערה שעל הראש שלהן. "זאת היילי מר זין." דיק מחייך ואומר, "סליחה היילי, לכי לישון." לפתע קול שני נשמע וצחוק, "סתם, זאת אריאל."

הוא מצחקק ואני מניחה את ראשי על ליבו, הפעימות האחידות משקיעות אותי בשינה עמוקה עד שקול בכי קטן נשמע בחדר.
"דיק" אני לוחשת בעייפות וקול גרוני וחצי ישן בוקע מגרונו.
רגע התינוק שבוכה זה אח שלי, אני קמה לקייטן ומרימה אותו על הידיים, הוא ממשיך לבכות ולאחר כמה רגעים דיק מתעורר ומתיישב חצי רדום בעיניים עצומות.
"תביאי לי אותו ולכי להכין לו בקבוק." אני מניחה את קייטן בידיו והוא מנדנד אותו ולוחש, "ששש ילד, אתה מפריע לאישה שלי לישון." גיחוך נפלט מפי לצורה שהוא מדבר אליו כאילו הוא יכול להבין אותו ואני יורדת להכין לקייטן בקבוק במטבח כשאני עולה להפתעתי השארתי את דיק עם ילד אחד ומשום מה יש עוד ילד במיטה שלי.
ביד אחת דיק מחזיק בידו הענקית את קייטן הישן וביד השנייה הוא מלטף את ראשו של אלף שמייבב קצת על הכרית שלי.
הוא עושה לי סימן של שקט מניח את קייטן בזהירות בעריסה ומרים את אלף על ידיו ולוקח אותו לחדר שלו, אני פשוט לא מצליחה להחזיק את עצמי ומתמוגגת כשהוא מטפל בילדים שאני בטוחה שאתן לו בכל שנה ילד.
"שאתן לקייטן את הבקבוק או שאחכה שיתעורר שוב?" אני שואלת כשדיק מושך אותי בחזרה לחדר שלי בעייפות, "לישון. השעה שתיים הוא בוודאי יתעורר לקראת חמש ותתני לו בקבוק." הלב שלי לא עומד בזה.
אנחנו נשכבים שוב וכפי שהוא אמר קייטן מתעורר לקראת חמש אבל הפעם הוא קם אליו ונותן לו בקבוק ואני קמה להקיא בשירותים.

"הכל בסדר בייבי?" הוא שואל בלחש מפתח הדלת ואני מצחצחת שיניים ומהנהנת לו להסכמה, אנחנו חוזרים לישון עד שבע ומתעוררים לבית שקט, דיק עובר כמו אבא לצד הדלתות של הילדים ומביט בהם ישנים סוגר את הדלת ומחייך אלי בממזריות שאומרת לי תעמדי על המשמר, הוא לבוש במכנס טרנינג אפור של אבא ומושיט את ידיו אלי. "בואי ברווזון שלי." אני הולכת אליו ומחבקת את כתפיו, הוא מושך את ירכיי מעלה וסוגר אותן סביב רגליו.
"מממ סוף סוף, אני צריך אותך עלי." לאט הוא יורד במדרגות ועיניו נמשכות לתמונות על הקיר שלא שם לב אליהן קודם, "הילדה הזאת, זאת את?" הוא שואל כשעיניו נתקעות על תמונה שלי ושל נורה כשהייתי בת שמונה." גבותיו מכווצות ופיו נפער מעט.
למה הוא מתעקב על התמונה הזאת?
"כן, למה?" עיניו חוזרות אלי ולתמונה והוא פשוט בהלם גמור, "אני מכיר אותך! את זוכרת אותי?" מה? מה זאת אומרת את זוכרת אותי? איך אני אמורה לזכור? אם אני הייתי כאן בת שמונה אתה היית בן שמונה עשרה, אין מצב שהכרתי אותך אז.
אבל המבט שלו כל כך בטוח בעובדה הזאת ומאושר שזה לא הגיוני, "אתה לא מכיר אותי, אין מצב שאתה מכיר אותי, היית בן שמונה עשרה." הוא צוחק וידיו מחבקות אותי בחוזקה. "אני לא מאמין שמצאתי אותך! מה הסיכויים שאחרי כל השנים שעברו זו תהיה את?!" על מה הוא מדבר?!  עכשיו אני חייבת לדעת!
"תגלה לי."
"פחח לא, תזכרי בי לבד." איך אני אמורה להיזכר בו? הוא ממשיך לרדת במדרגות, ידיי תופסות את צווארו ופניו החדות והמחוספסות, אני באמת מנסה להיזכר מאיפה הוא יכול להיות מוכר לי אבל אני פשוט לא מצליחה. "נו, דיק." קולי מתבכיין והוא מחייך ומושיב אותי על האי, "נשיקה" הוא לוחש ואני נושקת לשפתיו, "עכשיו תגלה לי?" דיק מחייך את החיוך המקסים שלו ולוחש, "לא" אוף! זה משגע אותי, איך החיים שלנו יכלו להיפגש בצורה הזאת שהוא יכיר אותי כשהייתי בת שמונה? אין מצב שזה דרך המשפט כי כל הפרטים שלי היו חסויים.