Surviver - שורדת

פרק 1

בום.
״אח,״ נאנחתי כשרגלי נגעו ברצפה הקרה. ידעתי שזאת תהיה טעות לקפוץ מהגג הנמוך לקרקע, במיוחד בחורף שהטמפרטורות הן 8 מעלות בערך.
נעמדתי והסתכלתי מאחוריי, בית נטוש וישן היה מולי, כמה ששנאתי אותו. כל כך הרבה כאב וכל כך הרבה צער ובדידות יש במקום הזה. אבל מצד שני, יש לי קרבה אליו.. זה המקום בעצם שמצאתי וחייתי בו, ואיכשהו הצלחתי לשרוד במשך השנים האלה.
אני לא יודעת כמה אני צריכה להודות לאותה גברת נחמדה שמצאה אותי משוטטת ברחוב, וקראה לי לבוא אליה. אני לא אשכח את המילים שאמרה לי ״אני הולכת לדאוג לך, כמו שאף אחד בחיים לא דאג לך.״ הן נגעו בי, אני גם זוכרת את הטיפ שאמי אמרה לי ״ברגע שאת מוצאת דרך לשרוד, אל תחשבי פעמיים.״ למזלי, אמי, לפני הפעם האחרונה שראיתי אותה, החלה לדבר ולהגיד לי את כל הדברים שבחיים לא שמעתי ממנה, וללמד אותי לגבי החיים.
אותה גברת נחמדה, אמרה שקוראים לה סול, היא ביקשה ממני להתארגן על עצמי ואמרה שמחר היא תבוא לאסוף אותי לבית החדש שלי. אני לא יודעת מה זאת התחושה הזאת שאני מרגישה עכשיו, אני לא מפסיקה לחשוב על זה, הבטן שלי מתהפכת והחיוך מרוח על פניי. אני זוכרת את הפעם האחרונה שהרגשתי ככה, זה היה כשאמי הביאה לי קופסה ואמרה לי שזאת מתנה. ככה אני מרגישה עכשיו, התרגשות אני חושבת שקוראים לזה.. אני זוכרת איך עיניי זהרו כשפתחתי את הקופסה והתגלתה לפניי שרשרת מרהיבה. ״כדי שתדעי, שאני שומרת עליך ונמצאת איתך תמיד.״ זה מה שאמי אמרה כשהביאה לי את השרשרת. אני לא תמיד הבנתי מה פשר המשפטים הללו, אבל עם השנים, שהתבגרתי הבנתי.. פחות או יותר אני התחלתי להבין.

נכנסתי לתוך הבית, ונשכבתי על הרצפה הקרה, מנסה להירדם, כשאני יודעת שזה לא ילך לי כל כך, ההתרגשות עוקפת את הרצון להירדם. כמה שאני מחכה כבר למחר.. התחלה חדשה, אולי חיים חדשים? מה שכן, זאת הדרך החדשה שלי לשרוד.
--

עיניי הצטמצמו מהאור שחדר אל תוך החדר, ובאינסטינק ישר שמתי את ידיי על עיניי. המחשבות על היום, על המקום החדש שאני הולכת לעבור אליו לא הפסיקו לרוץ בראשי. שיפשפתי את עיניי ונעמדתי, התמתחתי קלות לאחר שהגב שלי כמעט נשבר מהרצפה הקרה והכואבת הזאת, אבל כבר למדתי לא להתלונן, אלה הם חיי, התרגלתי כבר, כי כל עוד יש גג מעל ראשי, אני חושבת שזה הדבר הכי נחוץ בעולם.

הסתכלתי בשעון הישן שהיה על הקיר שמולי, הוא הראה שהשעה 8 בבוקר. מזל שהתעוררתי, עוד כחצי שעה סול אמורה להגיע.
קמתי על רגליי והתחלתי להתהלך ברחבי החדר, התרגשות הייתה בשיאה ולא יכולתי לשבת. אין לי איך לתאר את זה אפילו, אחרי 6 שנים, סוף סוף אני אוכל לחיות תחת חסות של מישהו, ולא אצטרך לחשוב כל הזמן איפה המקום הטוב ביותר להתחבא מפני האנשים הרעים. ״הנה אמא, רואה. הצלחתי למצוא דרך לשרוד, ואני ממשיכה להצטיין בתור שורדת, לא ככה?״ אמרתי כמובן לעצמי כשאחזתי בשרשרת שלי.

הסתכלתי על עצמי דרך השלולית הקטנה שהייתה על האדמה, הייתי מלוכלכלת כולי, חיפשתי אחר ברז שאוכל להתנקות לפחות לפני שסול תגיע, אני לא רוצה שהיא תראה עד כמה שאני מוזנחת, אך לא הייתי מספיקה בחיים ללכת עד לברז מים שנמצא בצד השני של הרחוב הזה, אז נשאר לי לקוות שלמרות זאת היא תיקח אותי איתה.

נכנסתי בחזרה לתוך הבית כדי לראות מה השעה, והנה. היא אמורה להגיע כל רגע.. התיישבתי על הרצפה ממשיכה להסתכל לעבר הדלת. רק מחכה לשמוע את הצליל של הדפיקות, לפתע הצליל של הדפיקות נשמע לי הדבר הכי נפלא בעולם, לעומת מה שזכרתי שהיה לפני שהיו דופקים בדלת. הפעם? הייתי יותר מרוצה לשמוע אותן כבר..
והנה, 3 דפיקות שמרגישות כמו קסומות.. נעמדתי על רגליי ונשמתי עמוק, ״אמא, אני מקווה שאת גאה בי.״ נשפתי את האוויר, והלכתי לעבר הדלת, מסובבת את הידית וכמעט החסרתי פעימה מליבי כשהדפיקות נשמעו, וכמובן שישירות הלכתי אל עבר הדלת ופתחתי אותה, והנה בפניי התגלתה אותה אישה גבוהה עם שיער שחור שמגיע עד הכתפיים, היא הייתה רזה ויפיפייה עם העיינים בצבע תכלת שבלטו במיוחד.
"בוקר טוב," חייכה אלי, "את מוכנה?" שאלה ואני הנהנתי בנימוס, היא הסתכלה על איך שנראיתי, כבר הבנתי שהיא רואה עד כמה שאני מוזנחת. "את יפיפייה," היא אמרה לפתע, ואני מודה שאני הופתעתי. "שנגיע אני אקח אותך לחדר המקלחת, תתנקי ואני אביא לך בגדים חדשים. הגיע הזמן להיפטר מהחיים הישנים."

הגענו אל המקום, לאחר נסיעה ארוכה. במשך כל הנסיעה סול הסבירה לי פחות או יותר מה הולך להיות שם, היא הסבירה לי שאני הולכת לישון בחדר עם עוד שתי בנות מלבדי, המקום נקרא פנימיה, הוא מקום גדול ויש שם הכל מהכל, עם זה בית ספר, לא שהבנתי למה היא מתכוונת במילה בית ספר, אני לא למדתי כלום עד עכשיו, זאת אומרת, אני יודעת קרוא וכתוב, ואת הדברים הבסיסיים, אך חוץ מזה, אני לא למדתי, יש שם גם בריכה, מועדונים ועוד מלא דברים, חוץ ממני יש עוד 200 ילדים בגיל שלי, ואני הולכת להיות באזור שבו זה בגיל שלי ושנה מעל, גילאים 16-17. "אני בטוחה שאת תסתדרי ותאהבי את המקום, את תמצאי מהר מאוד חברים," אמרה, חברים? מה זה בכלל? עיוותתי את פניי בעודי מנסה להבין למה היא התכוונה, "את היית בודדה עד עכשיו?" שאלה ואני הנהנתי. "אל תדאגי, מעכשיו את כבר לא תהיי כזאת. הילדים שם הם מדהימים והם יקבלו אותך באהבה, אני בטוחה בזה. חברים זה אנשים שיהיה לך איתם מכנה משותף, שתדברי איתם בכיף, ויהיה כבוד, תוכלו להעביר ביניכם צחוקים וכאלה, את תראי לבד." אמרה ובדיוק הגענו למקום, היא חייכה אלי, העבירה את ידה בשיערי כדי לסדר אותו מעט, ויצאנו מהמכונית.
כשכף רגלי דרכה מחוץ למכונית, שפתי התחתונה נשמטה מטה מרוב ההלם. בחיים שלי לא ראיתי מקום כזה יפה, הסתכלתי סביבי ונדהמתי מהצמחים, מהבקתות הקטנות מעץ שהיו מסביב, מהשדות הירוקים.
"את מוכנה אלה? כי זה הולך להיות הבית החדש שלך."