Surviver - שורדת

פרק 4

"אני לא יודע איך לא פחדת היום מעידן, אבל רק רציתי להגיד לך שאפו על איך שעמדת מולו. שאר הילדים ממזמן היו בורחים רק מלשמוע שהוא נהיה עצבני," אמר והמשכתי להקשיב למילותיו למרות שעדיין התקשיתי להבין למה כולם מפחדים שעידן מתעצבן, אז מה אם זה מה שאבא שלו עושה.. "אני בטוח ששמעת כבר מאביגיל ומשקד מי זה אבא שלו," אמר ופיהק לרגע ואז ציחקק, גם הצחוק שלו מדהים, "בקיצור, את משהו מיוחד אלה." אמר וליטף את פניי שגרמו לי לכאבים קלים בבטן משום מה, לא שהבנתי כל כך למה אבל כמו מקודם, לא נתתי לזה להשתלט עליי ומהר מאוד התעשתתי על עצמי. "לילה טוב," אמרתי והוא חייך אליי ולקח את ידו מפניי, "לילה טוב." אמר מהסס לרגע והלך משם.

נשארתי עומדת שם מסתכלת עליו הולך, מנסה להבין מה הלך פה הרגע, הסתובבתי ופתחתי את הדלת החדר ונכנסתי. אביגיל ושקד כבר ישנו, אז הנחתי את הבקבוק מים על השידה ונשכבתי במיטה, הנחתי את ראשי על הכרית והרגשתי נוחות שלא הרגשתי בחיים, כאילו אני שוכבת על ענן, זה היה פשוט תענוג. עצמתי את עיניי, מתכסה בשמיכה והרגשתי חום שלא הרגשתי הרבה זמן. התחלתי לחשוב על כל היום הזה ועל כל דבר שהיו היום, ובדיוק שניה לפני שנרדמתי, משום מה הייתה את התמונה היום של לירן מחייך ונרדמתי.

--

"בוקר טוב לך ישנונית," אביגיל העירה אותי. פעם ראשונה שלא קרני האור העירו אותי, אלא מישהו. "יום ראשון שלך בבית ספר, מתרגשת?" שאלה ואני עדיין התאוששתי מהשינה. "כן, ואני לא רוצה שנאחר אז בבקשה תקומי כבר." שקד אמרה באדישות ואביגיל גילגלה את עינייה, זאת רק אני או שזה נראה שהן לא סובלות אחת את השנייה?

פתחתי את הארון, ולא ידעתי מה בדיוק ללבוש. הסתכלתי על אביגיל בחוסר אונים שתבוא לעזור לי והיא ישר חייכה והוציאה מהארון ג'ינס ארוך בצבע שחור, חולצה לבנה ארוכה, היא שמה עליי גם צעיף אדום והביאה לי את האולסטאר האדומות שלה ואמרה לי לא להודות לה ושכל הבגדים שלה הם גם שלי, חייכתי אלייה חיוך תודה, והלכתי להתארגן.
כעבור מספר דקות יצאתי החוצה, התבוננתי במראה. הג'ינס היה גדול עליי, אבל בסדר אין לי מה לעשות. "מה זה, את אכלת בכלל לפני שהגעת לפה?" שקד שאלה בתדהמה. אז הגיע הזמן לספר להן מאיפה הגעתי, כנראה.

"טוב, אז תקשיבו, לפני שהגעתי לפה אני חייתי לבד, כמו שכבר אמרתי לכן, אמא שלי נרצחה ואת אבא שלי אני לא מכירה. אז מגיל עשר דאגתי לעצמי, וחיפשתי מקום כדי שאני אוכל לשהות בו את הזמן, מצאתי מין בית נטוש ושם גרתי במשך שש שנים. אכלתי מה שמצאתי לעצמי לאכול, שתיתי רק ממי הברז שהיו בקצה אותו רחוב של הבית, לא הייתי בקרבת אנשים, אז ככה שאני לא כל כך מבינה איך להתנהג כמוכן, אז ייקח לי קצת זמן להיפתח ובאמת להבין איך אני עכשיו חייה, זה שונה. למדתי את הדברים הבסיסיים מאמא שלי עד גיל 10, כלומר אני יודעת קרוא וכתוב, אני יודעת לחשב אבל חוץ מזה אני לא חושבת שאני יודעת. אז זה פחות או יותר מי שאני ב60 שניות. הייתי חייבת להגיד לכן שתדעו ותנסו פחות או יותר את ההתנהגות שלי." אמרתי להן והן חייכו אליי משום מה. "אני שמחה שסיפרת לנו, עכשיו אנחנו נוכל להתחבר אלייך יותר. תפתחי אלינו יותר וזה רק יקרב אותנו עוד יותר." אביגיל אמרה וחיבקה אותי. "את עוד תלמדי מה זה להיות נערה כמו שצריך ומה זה לחיות בעולם היותר טוב מהעולם שאת חיית בו." שקד אמרה והרגשתי בה קצת רגישות שלא הרגשתי לפני, והרגשתי שאולי היא מתחילה להתרכך טיפה מהקשיחות שהיא הייתה בה לפני.