--
מיכאל נעמד ואז הסתכל על כולנו ובמיוחד עלי.
התחושה שהייתה בתוכי הייתה.. איך אני יכול להסביר את זה?
הייתי במין אופוריה כזאת והרגשתי בעולם אחר. התחלתי להתקדם צעד אחר צעד, באיטיות. פחדתי שבכל דבר קטן שאני אעשה אני עלול להרוס את הכל.
אחזתי בידית הדלת ופתחתי את הדלת. ומפה.. מפה אני כבר לא זוכר כלום.
הדבר היחיד שאני זוכר זה את הצעקה של אביגיל ואותי רץ אל עבר אלה.
ידעתי, ידעתי שהיא בחיים כל הזמן הזה. אני גם זוכר את המבטים המופתעים של כולם כשראו שאלה בחיים.
אבל אני כבר ידעתי.. שהיא באמת בחיים ושהיא לא הלכה לשום מקום אף פעם.
**
"איך את?" נכנסתי לחדר של אלה, שקד ואביגיל אבל שקד ואביגיל לא היו בחדר, רק אלה. היא נחה, כשנכנסנו לחדר היא הייתה במצב נורא.
היא שכבה שם על הרצפה, מדממת והייתה נראית שהיא עוד שנייה עומדת למות.
היא הייתה כל כך חלשה, היא הייתה חסרת הכרה, והדבר היחיד שעשיתי היה לאחוז אותה בין ידיי וככה לקחת אותה איתי.
אלה פקחה את עינייה באיטיות וחייכה חיוך קטן כשראתה אותי.
"הכל טוב.״ לחשה. יכולתי לראות כמה שכואב לה, והעצבים שהיו לי בגוף כשהבנתי שזה אבי שגרם לה להיות במצב הזה.. רק התגברו יותר.
"יפה שלי.." מלמלתי וחיבקתי אותה בעדינות. "אני אוהב אותך." אמרתי ודמעה קטנה יצאה מעינייה.
"מה זה.." התחלתי לדאוג. "אני שמחה לראות אותך.. זה הכל." אמרה ורכנתי לנשק אותה.
"אני אתן לך לנוח עכשיו, כשתרגישי יותר טוב אני ארצה שתספרי לי כל מה שקרה, אוקיי?" שאלתי והיא הנהנה באיטיות.
"את לא מבינה איך אני שמח שאת חזרת אליי.. תרגישי טוב אהובה, נתראה מחר." אמרתי, נשקתי במצחה ויצאתי מהחדר.
סוגר את הדלת אחריי ומסתכל למעלה "תודה ה'." לחשתי, כולי נרגש ומאושר מהידיעה שאלה שוב איתי, שאלה חזרה אליי..
והלכתי משם.
**
"בוקר טוב." נכנסתי לחדרן של אלה אביגיל ושקד ומבלי לחשוב שנית ישר ניגשתי אל אלה.
"בוקר טוב גם לך לירן." אביגיל צחקקה והיא ושקד יצאו משם.
אלה חייכה אליי, וכבר הייתה נראית יותר טוב.
לראות אותה ככה עכשיו מאשר איך שהיא הייתה נראית אתמול, בהחלט הקל עליי ויכולתי לנשום כרגיל.
"אני רואה שאת כבר מרגישה יותר טוב." אמרתי והיא חייכה והתיישבה בזהירות. "כן," אמרה וחייכתי. "אבל, לך יש בית ספר. ואתה לא יכול להישאר ולהיות איתי כאן. אז תלך." אמרה והתחלתי לצחוק.
"אמרתי משהו מצחיק?" שאלה ולא יכולתי שלא לחייך. "רק חזרת וכבר את מחלקת לי פקודות?" צחקתי והיא חייכה.
"אני לא הולך לשום מקום בלעדייך יותר, אני הולך להיות איתך כאן במשך כל היום ולא אכפת לי מה תגידי." אמרתי והיא נשכה את שפתה וגילגלה את עינייה.
"טוב נו, אבל אם אתה נשאר אתה עושה כל מה שאני אומרת לך." אמרה. "כן המפקדת." אמרתי והצדעתי לה והיא צחקקה.
"התגעגעתי אלייך כל כך.." אמרה ואחזתי בידה. "תאמיני לי, שאני יותר." אמרתי והיא הניחה את ראשה עליי, ואני הסנפתי אותה. והריח שלה.. כמה שהתגעגעתי אליו.
"עכשיו את יכולה לספר לי כל מה שקרה?" שאלתי לאחר שעתיים שישבנו אצלה בחדר מבלי לזוז אחד מהשנייה.
"לפי מה שהבנתי, אתה כבר יודע הכל. לא?" שאלה ואני צחקקתי. "למדתי הכל ממך, איך לגלות הכל, לבדוק, לחפש.. אבל אני יודע את הסיפור בכללי. אני רוצה לדעת מה קרה לך. מהרגע שאבי בא לקחת אותך עד לרגע שמצאתי אותך." אמרתי והיא עצמה את עינייה ופקחה אותן בחזרה מלטפת את פניי.
"כואב לי שאני נזכרת בזה.." אמרה ולי כאב לשמוע שהיא כאובה. "אני יכול להבין שכואב לך, אבל אני חייב לדעת." אמרתי והיא הנהנה.
היא נשמה לרגע, שוקלת את כל המילים, מנסחת אותן בראש וחושבת על איך להגיד לי אותן.
יכולתי להבין את זה רק על ידי זה שצפיתי בה מהצד. היה לה קשה, ויכולתי לראות שהיא אפילו נאבקת עם עצמה על איזה סיפור יותר עדיף לספר לי כדי שאני לא אתעצבן יותר.
"טוב. אז ככה." התחילה לומר.
--
אלה בחיים!!!!!! מי ידעה ומי לא? (אני יודעת שכולכן ידעתן שכן אבל תהיו מופתעות ותגידו שלא😝)
והנה האיחוד המרגש סוף סוףףףףףף לירני מאושר!
מה לדעתכן אלה עברה במקום הזה? ואיך לירן יגיב כשהוא ידע מה אביו עשה לה?😱
אוהבת אתכן גירלסססססססס💋
נ.ב סלחו על הפרק הקצר:(
YOU ARE READING
Surviver - שורדת
ChickLitאלה, נערה בת שש עשרה שמגיל עשר חייה את חייה לבד וחוותה זוועות, עברה קשיים ועדיין שרדה את הכל. מאז שאמה נרצחה, היא ברחה ממי שרדף אחריה והבטיחה לעצמה שיום יבוא והיא תגלה את כל האמת לגבי מה שקרה. והיום הזה הגיע, התקבלה תפנית מפתיעה והיא קיבלה את ההזדמנ...
