כמו בספרים

12

בראד
יומיים . עברו יומיים מאז שראיתי אותו , עברו יומיים מאז שאני לא מוכנה לענות למנהלת שלי בעבודה . כל מקום שאני הולכת - אני חושבת עליו .

אני מסתובבת ברחוב שלי , אבא שלי ביקש שאביא דברים מהסופר - אז הבאתי .

אני נכנסת לבית אחרי הסופר והופתעתי לגלות שהיצור היפיפה שלי יושב בסלון שלי ואבא שלי בפינה של הסלון . הדיבורים מפסיקים והעיניים מופנות שלי.

אלוהים , איך זה אפשרי שהיצור היפיפה שלי נראה מושך מיום ליום?

״אבא ? מה הוא עושה פה?״ אני לוחשת לחוצה. אסור שיספר על הנשיקה . אסור .

״הוא המנהל שלי.״ הוא אומר לי באזהרה קטנה . אני מהנהנת. ״למה לא סיפרת לי שהתנשקתם ..? ומה עם הקטע שישנת אצלו ?״ קולו מאוכזב , אני זורקת מבט כועס לעבר סקוט .

״אני הייתי שיכורה שזה קרה ,״ אני מתגוננת . עיניו מביעות חרטה גדולה יותר . יופי.. ממש אחלה .

״אל תשקרי לי .״ אבא שלי כועס עליי מול סקוט . אני מסתובבת בעצבים ונכנסת לחדר שלי . אני עצבנית בטירוף.
אני רוצה לבכות , אבל לא בוכה .
אני רוצה לבכות כי אני רוצה את ההרגשה החמימה של השפתיים של סקוט , אני רוצה לבכות כי אבא שלי מאוכזב ממני וכשאבא מאוכזב זה אומר שגם אמא .

אני בוכה . בוכה מתחת לשמיכה כמו ילדה קטנה . אני עדיין ילדה , אני מרגישה ילדה . לא היה לי את הילדות שרציתי . תמיד באו אנשים וצעקו על אבא שלי עם חובות עמוקים .

זה לא פייר . העולם לא פייר .

הדלת נפתחת . ״תפסיקי לבכות , בראד,״ קולו הנעים מלטף את ליבי ומוחץ אותו בו זמנית . הוא פגע בי . הוא גרם לי להרגיש כזאת עלובה .

״תעוף מפה!״ אני מופתעת על קולי היציב .

הדלת נתרקת ואני מיבבת . ״זה פאקניג לא פייר!״ אני צועקת בשקט . אני בוכה ולא אכפת לי אם שומעים אותי , אני בוכה כי אני עצובה וכי נמאס לי להסתיר את העצב שלי בחיוכים מזוייפים וכבר פאקניג נמאס לי.

״אני חושב שביקשתי שתפסיקי לבכות.״ הוא מעיף ממני את השמיכה. הוא לא יצא ? אני מביטה בו ואני בטוחה שאני נראת נוראית . אני מכוערת גם שאני בוכה , ואפילו יותר .

״מה ל-לא ב-ברור?״ קולי יוצא רועד ומגמגם.

״פאק . בבקשה , את מכאיבה לי.״ הוא תופס בפניי . מישהו עומד להגיד לו שלי יותר כואב ?... אני ממשיכה לבכות , נמאס לי.
״למה את בוכה ככה ?״ הוא מנגב את הדמעות שלי . מצמיד את המצח שלו לשלי . ״זה מכאיב לי , בבקשה,״ קולו חלש .

״אני בוכה,״ קולי רועד .

״אני יודע.״ הוא מנשק את שפתיי , השפתיים הרכות שלו מוציאות אותי מדעתי. אני בוכה . ״למה את בוכה?״ הוא מביט לעיניי כיאלו קורא אותי כמו ספר פתוח . לעזאזל .

״כי זה לא פייר,״ אני אומרת בכעס . הוא מושך אותי אל החזה שלו ומחבק אותי . אותו חיבוק שהתחננתי מאדם רנדומלי במשך המון שנים . אני עוטפת אותו בזרעותיי או לפחות מנסה .

״מה לא פייר ?״ קולו מלטף את ליבי , בעדינות מייסרת .

״העולם , החיים.״

״למה את חושבת ככה?״ הוא באמת שואל את זה ? אני מגחחת בעצבים.

״ברצינות. אנשים מתים סתם ככה כל יום כל היום ,״ אני נושכת את שפתיי . ״יש כאלה שאפילו לא אשמים!״ אני כועסת , מאוכזבת מהעולם .

״אני יודע,״

״לא אתה לא.״ אני מתעצבנת . ״אתה לא יודע מה אני מרגישה כבר שנים , אתה לא . אז אל תגיד לי אני יודע !״ אני מתעצבנת ועיניי עדיין עצומות וראשי מונח קרוב לחזה שלו .

״את עייפה ?״ קולו חלש . כיאלו הוא מרוסק .

״כן . ״

״ישנת?״

״כן.״

״אז למה את עייפה?״ הוא לוחש ומרחיק אותי ממנו ומשכיב אותי ונשכב לצידי .

״החיים לא מעייפים אותך לפעמים?״

״כל הזמן , אבל מתרגלים .״ הוא מחבק את גופי .

״אני שונאת אותך.״ אני מנסה להזכיר לעצמי . אני חייבת לשנוא אותו , ממש חייבת.

״את לא .״ נכון , אני לא .

•••••
פרק משעמם 🙁 סורייי💓