כמו בספרים

32

חלק 1
בראד
למדתי שגם אם הכוונות שלי טובות אז אעשה רצף של פאשלות דפוקות , כי החיים הם רצף של כישלונות ופאשלות דפוקות.

באותו היום שדיברתי עם סקוט , רציתי לשבת איתו , אפילו קצת לצאת איתו לטייל . במקום זה הוא העדיף ללכת לידידה שלו . לא הראתי לו שאפילו האיום שלו הזיז לי .

אכלתי , ראיתי טלוויזיה , קראתי את רוב הספרים .
ועכשיו.. אין לי פאקניג מה לעשות . רציתי ללכת לבית של אבא שלי ולדעת למה הוא עשה את מה שהוא עשה , הרגשתי שמגיע לי לדעת , שמגיע לי תשובות .

אז כרגע אני עומדת מול המראה ובוחנת את הלוק שלי .
לבשתי שמלה פרחונית בצבע צהוב , הפרחים היו לבנים . השמלה הייתה חגיגית , השמלה חדשה ומעולם לא לבשתי אותה. דאגתי לשמור על הקטע של המנהג שלי רק דוקטור מרטינס שחורות .

התבשמתי והשרשרת שמש שאמי נתנה לי עטפה את צווארי בעדינות.
הייתי נראת רגילה ויפהפייה לשם שינוי , הייתי נראת פאקניג פורחת וחיה . ובעיקרון בתוך תוכי הרגשתי כל-כך אבודה ומתה .

רציתי במוות ופחדתי מהכאב שנלווה אליו . רציתי להיעלם .
כי פחדתי .

דאגתי ללבוש טייץ קצר מתחת כי לא אוכל לרכב על האופנוע שלי ללא טייץ עם שמלה פרחונית מזורגגת . תפסתי את המפתחות מהשיש ובאופן מפתיע סקוט נכנס עם בחורה יפהפייה . ״היי,״ עניתי קצרות.

הבחורה הייתה כל-כך יפה שהביטחון שלי נרמס , התביישתי להביט בה כי בעיניים שלה היה צבע שדמה לצבע של הדשא . צבע של עיניים מיוחדות . קנאתי כי היא התאימה למראה הסקסי של היצור היפיפה שלי.

״לאן זה?״ קולו היה קר , כיאלו הוא שנא אותי , תיעב את הנוכחות שלי.

״סתם,״ שיקרתי . לאן שהתכוונתי ללכת לא היה סתם .

״קטרין , תחכי לי בחדר ?״ הוא דיבר אלייה ברוך שלא דיבר אליי . ליבי נאכל . הרגשתי שוב - קטנה כל-כך.

אחזתי בשרשרת השמש בתקווה שתתן לי תחושה פחות אבודה .
״כן,בייב,״ היא קראה לו ... בייב?

היא הלכה לחדרו והרגשתי את הצביטה , היא בחדר שאני הייתי.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי ? למה אני מרגישה מרוסקת ?
״אני הולכת לבקר את אבא שלי.״ אמרתי בכנות , לא רציתי להסתיר ממנו . רציתי שימנע את זה ממני. הוא הביט לעיניי כמה שניות.

״תמסרי לו דש חם ממני.״ הוא אמר בגיחוח מזלזל והתקדם לחדר .
הוא רצה להשפיל אותי ? לרמוס את כבודי ? יצאתי מדלת הבית וחשתי בתחושת העלבון . שוב הרגשתי אוויר מסוג האוויר המיותר .

הגעתי אל האופנוע ונסעתי כל-כך מהר שקיוותי לעשות תאונה , קיוותי להכאיב לו שידע שזה בגללו אם יקרה לי משהו , אבל פאקניג לא קרה לי כלום .

הגעתי אל הים . הים היה נטול אנשים , שטח פרטי .
התיישבתי על החוף , רגליי היו מקופלות אל החזה שלי ובכיתי עד שהשעה החשיכה. בכיתי כי התחושה הזאת של הבדידות לא עזבה אותי ולבסוף הרגשתי אבודה . פשטתי את בגדיי ונשארתי בהלבשה תחתונה ועליונה בצבע שחור - ופשוט נכנסתי לים .

הפעם אני כבר לא חיה , אבל המים הקרירים גורמים לי להרגיש כמו החיים הקרים שלי . הם גורמים לי להרגיש את הרגשה של קרירות חיי ושל המציאות המרה . ״אלוהים,״ לחשתי בתפילה חירשית .

שיצאתי מהמים חשתי בנוכחות מוזרה , הרגשתי מבט של מי שרצתי ואפילו יותר . החזרתי את השמלה אל גופי במהירות והזזתי את פניי לצד ימין .

עמד שם בחור גבוה , אבל לא כמו סקוט .
הוא היה נאה , אבל לא כמו סקוט.
למה אני בכלל משווה אותו לסקוט ?

״את בשטח פרטי , יפהפייה,״ הוא קרא לי בכינוי שלא חשתי.

••••
מרתון עד לפרק סיום?😋