27

6K 237 25
                                    

חלק 1
בראד
החורף כבר כמעט עובר , נשארו לו עוד חודשיים.
עמדתי בחדר ועשיתי סיבובים , החדר שבביתו של סקוט היה גדול.
היחסים ביני לבין סקוט היו מתוחים , הוא אהב לגעת בי ולהעביר בי תחושות שגרמו לי לאשמה גדולה . הרגשתי כיאלו אמא שלי מתהפכת בקבר וכועסת עליי.

היום זה היום הזה שלה .

אם אלך לבית הקברות אפגוש את אבא שלי , אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם זה .

אני לבושה בחולצת טריקו וי פשוטה ארוכה , גינס שחור סקיני גבוה ונעלי דוקטור המרטינס שלי . לבשתי את השרשרת שקיבלתי ממנה בילדות , אותה שרשרת משמעותית .
היא ביקשה שאלבש אותה רק שארגיש אבודה , אני אבודה כל חיי.
אבל לא רציתי שהיא תדע את זה שהיא צופה בי מלמעלה .

השרשרת הייתה עם תליון שמש , היא אמרה שהשמש יביא את האור שלי . שהבחור שלי יגע בשמש ויהפוך את חיי לקסומים.
אמא שלי הייתה אישה אופטימית מלאת חיים , מלאת אהבה.
הקטע בחיים שלי שלא משנה מתי לבשתי אותה אף גבר לא פגש בשרשרת , אף גבר לא פגש בי.

יצאתי מהחדר , חיפשתי אחר סקוט . הוא לא בבית , שוב .

החלטתי לצאת בלי לעדכן אותו. החיים שלי גם עם חוזה מזויין .

התקדמתי אל האופנוע , נסעתי והגשם פסק , כיאלו היה לי היום מזל.
לא הייתי רטובה משום גשם .

הגעתי לבית הקברות , הצמרמורת תקפה את גופי . אבא שלי לא היה כאן והרגשתי אשמה . כמו תמיד .

״היי אמא ,״ הנחתי את הפרחים שקניתי בכסף האחרון שלי. ״אומנם זה זול.. אבל זה כל מה שיכולתי להביא לך.״ אמרתי בכנות . הבטתי בזר פרחים יפהפה , של מי הזר ? אין מצב שאבא שלי קנה אותו.
הזר נראה יקר בטירוף.

ליטפתי את המצבה , הרגשתי חרטה שהיא שוכבת שם . ״את יודעת ,״ נאנחתי,״אני מתגוררת אצל סקוט וואיט .. בעיקרון הוא גורם לי להרגיש כל-כך המון רגשות .״ אני אומרת ומביטה לשמיים.
״אבל אבא , לא אוהב אותו.״ אני אומרת והפעם נאנחת . הגשם מתחיל ושוטף ממני הכול .

הגשם מוציא ממני הכול , אני בוכה ומשתפת את אמא שלי במשך חצי שעה שהגשם סופג ממני כל טיפה של רגש . אני שופכת את כל מה שעל ליבי .

שאני מסיימת אני קמה , עומדת כמו וונדר וומן חזקה , כיאלו לא נשברתי לפני פחות מכמה שניות . ״אז ניפגש שנה הבאה?״ אני מתכוונת ליום האזכרה הבאה שלה. אני נאנחת . ״אולי אפילו אפגוש אותך לפני, אם אלוהים יחליט לגאול אותי מיסוריי.״ אני אומרת בשקט.

אני מסתובבת ופוגשת באבא שלי שעומד מהוסס בבית הקברות , הוא מחייך חיוך לחוץ ונראה כמו בן אדם שיודע שעשה טעות ולא הודה בה.

״היי ,״ הוא אומר בקול רועד . הוא לובש מעיל ומטריה בידו . הוא מוגן מהקור . אני מביטה בו כמה שניות .

בולעת את העלבון . אבא שלי מכר אותי . לאדם שניסה להרחיק אותי ממנו בכל הכוח . כמעט עברתי אונס בגלל אבא שלי .
״היי.״ אני אומרת בשקט .

״אני מצטער.״ הוא מתקרב. הבכי כל-כך כואב . זה בכי פנימי . הנשמה שלי צורחת . אני עוקפת אותו ועולה על האופנוע . הגשם מתחיל והבכי עדיין עמוק בליבי .
כיאלו משהו בחזה שלי עומד להתפוצץ.

אני מגיעה בשלום לא מובן אל הבניין של סקוט , אני מחנה את האופנוע בפינה ועולה במעלית .

אסור להישבר . אני מזכירה לעצמי בעידוד . נשברת מספיק . טוב, זה לא כזה מעודד.
אני כולי רטובה.. בטח סקוט יכעס שיראה הריצפה שלו כולה מים .
אני מחליטה לשבת מחוץ לדלת הבית , אני מניחה שזאת האופציה היחידה עד שאני אתייבש לגמרי .

אני עוצמת עיניים ומדמיינת חיים שבהם הייתי רוצה להיות.

אמא ואבא שלי מחייכים , אני מכירה להם בחור .
הבחור הוא היצור היפיפה שלי - רגע ! לא ! אני פוקחת את עיניי.
אלה החיים בהם הייתי רוצה?

אני עוצמת עיניים ונאנחת , מנסה להתעלם מהסיוט שמאיים על חיי.
מנסה להתעלם מהיום בשנה שהכי קשה לי . מנסה להתעלם מכך שמחר בבוקר אקום חולה בטירוף , אולי אפילו יהיה לי דלקת קטנה.

כמו בספריםWhere stories live. Discover now