השקט שבסערה

פרק 7- סיוטים

סטורם בוחן אותי לעוד רגע כאילו כדי לוודא שאני לא משקר בזמן שאני מנסה להבין איך יש לי כזה מזל.
״מוכן לשמוע?״ הוא שואל ואני מהנהן ומחייך אליו. מוזר איך שרגשות שלי מקפצים ככה מקצה לקצה כמו במשחק מסירות עם כדור. עוד סיבה למה קשה לשלוט בי יותר מאשר בגארד אחרים.

״אתה משוגע? אנחנו צריכים להיפטר ממנו לפני שיהיה מאוחר מידי.״
״הוא אוצר. הוא בדיוק מה שחיכינו לו. יש לנו מזל.״
״ס- אדוני! הוא בדיוק מה שניסינו להיפטר ממנו!״
״זאת פקודה סטאן.״

הזיכרון שלי מגיל 6 נעלם באותה פתאומיות שבה הגיע ואני מתאפק מלתת לעצמי סטירה. אני פשוט מצטיין כשזה מגיע לאי ציות לפקודות. אפילו אם אלו פקודות שלי למען שמירה על שפיות נפשית. דיי. להיזכר. בדברים. האלה.

״אוקיי אז ככה.״ סטורם מתחיל להסביר ואני מפנה את תשומת ליבי מהטימטום שלי לגבר שיושב מולי.
״השוק השחור של ארלטה יותר מורכב מאחרים. זאת הסיבה שהוא גם הכי משגשג, מושך הכי הרבה תשומת לב מאנשים והכי מסובך. הדבר המיוחד הוא שהמיקום של כל דוכן והדוכנים עצמם משתנים כל עשרים וארבע שעות ולכן אי אפשר למפות את השוק ולזכור איפה היה כל דבר. בגלל העובדה הפשוטה אך גאונית זו מסע של שעה בכל שוק אחר הופך למסע של ארבע שעות בשוק השחור של ארלטה. אבל בשבילנו, לעגון שם כל כך הרבה זמן לא אפשרי.״ סטורם מסביר במהירות ואני מקשיב לכל מילה. טוב, לפחות עכשיו אני יודע מה זה ארלטה ואבל אני עדיין לא יודע מה נעשה שם.

״אתה אמור לפגוש שם מישהו?״ אני שואל.
״כן אבל חוץ מזה יש כמה דברים שאנחנו צריכים להשיג משם וזה יקרה במקביל לזמן שאני אעשה את שלי.״ הוא מסביר. אני חושב עוד קצת על מה שאמר כדי לספק לו תשובה מספקת ומופתע מכמה שהפיתרון קל.
״מתי הם מחליטים על הסדר של השוק לאותו היום?״ אני שואל ומבחין בחיוך קטן, כמעט בלתי מורגש מתפשט על פניו ואז נעלם כאילו לא היה. אולי דמיינתי?
״אף אחד לא יודע בוודאות אבל אני מעריך שבחמש לפנות בוקר בערך.״ הוא אומר.

אני חושב שוב על כל דרך אפשרית למפות את השוק לאותו יום כדי שנצא מהמקום כמה שיותר מהר וסוקר כמה יעילה תהיה כל אפשרות.
״מה אם תשלח בערך בחמש וחצי שני מרגלים שימפו את השוק כדי שאתה והצוות תדעו בדיוק לאן ללכת?״ אני שואל ומחכה בקוצר רוח שיענה.