השקט שבסערה

פרק 9- אימונים

את ההקשריות של התמונה למעלה תבינו בהמשך😂 אני מקווה😂
וכמעט שכחתי- @Ayalabenari

נ.מ סטורם (כןכן זה הגיע😏)
אני הולך במהירות בשוק המפוקפק הזה של ארלטה ולא, לא הגעתי לכאן לחינם אחרי הכל. אלייז׳ה בקושי עומד בקצב שלי ולא מבין למה אני כל כך כעוס וטרוד וממהר. לעזאזל. דווקא בפעם היחידה שהתפללתי שויק השיכור יזיין את השכל בשטויות כמו שהוא תמיד עושה הוא צודק. עדיין יש סיכוי! קול מעודד בראשי מזכיר אבל ככל שהזמן עובר ואני מקבל מידע מיותר אנשים כך הסיכוי שהזיבולים של ויק נכונים גדל. בשלב כלשהו אלייז׳ה מאבד אותי ואני כל כך כועס שאני אפילו לא עוצר. הוא ילד גדול, הוא ימצא את הדרך חזרה לספינה. בינתיים, אני חייב להרגיע איכשהו את העצבים שלי.

אני לא מאמין שהמודל המושלם הוא לא איזו אגדה אורבנית שהורים מספרים לילדים לפני השינה. אני לא מאמין שהאימפריה הולכת להוציא את התוכנית לפועל. האימפריה האכזרית והמפגרת הזאת. אני הולך במהירות ואז עובר ליד סימטה ומבחין באדם האחרון שאני רוצה לראות עכשיו. סם. מה הוא לעזאזל עושה כאן?! אסור בשום פנים ואופן שהוא יראה אותי. הוא ייראה מבעד למסיכה ואז הכל ייהרס. אני. לא. מוכן. ללכת. לוורהלה. (Varhalla) אני קובע בראשי ומתחמק במהירות לפני שהוא ישים לב והכל ישתבש.

טוב, עכשיו באמת אין לי ברירה. אצטרך ללכת למסיבה של ריצ׳ארד. הוא המוצא האחרון ואני מקווה שאגלה שהכל שטויות ושמועות ולא יותר. הו אלוהים שהפסקתי להאמין בו מזמן, עשה שזאת תהיה שמועה חולפת ולא יותר.

נ.מ קאל
״קאל!״ משהו רך אך אם זאת כבד, שאני מזהה כשמיכה, נזרק עלי והפריע לי לנסות להעמיד פנים שאני ישן בשלווה. למעשה, לא עצמתי עין במשך כל הלילה והתאפקתי מאוד לא לסתום לג׳ון את הפה עם איזה אגרטל ואז להכניס את הראש שלו לאחד הדליים שבפינת החדר.

״נו כבר יא עצלן! צריך לקום!״ ג׳ון נשמע שוב, הפעם קרוב יותר אליי ואני עדיין מתעלם. אין לי כוח לאנשים או לכל יצור חי אחר שאני אצטרך לתקשר איתו. לקח לי שעה, עשרים דקות ושלוש שניות להפסיק לבכות אתמול, להירגע ולשכנע את עצמי שאני לא יכול לזרוק סכינים למקומות אקראיים בחדר ולדחוף את כולם לים כדי שלא יעזו להפריע לי ולשאול שאלות ולנשום לידי. בסך הכל, אני מאוד יציב עכשיו.

״אי אפשר עוד חמש דקות?״ אני שואל בילדותיות. לא כי אני עייף, פשוט נמאס לי להעמיד פנים שהכל לגמרי בסדר ולחייך ולשמוח כדי שלא ישאלו אותי מה קורה. האקדמיה לקחה לי את הילדות לגמרי אז למה לא להחזיר כמה רגעי ילדות יקרים כמו לבקש עוד חמש דקות שינה עכשיו?