מצטערת על העיכוב❤️ הפרק היה מוכן לפני כמה ימים אבל עד שהיה לי זמן לעבור עליו!
קריאה מהנה!
נ.מ סטורם-
הסתכלתי עמוק בעיניו מלאות האכזבה, טובע בסגול המהפנט. כן, היה שם גם כעס ואפילו פחד אבל האכזבה ניצחה את השניים האחרים בהרבה. ולמען האמת, רציתי לבעוט בעצמי ולזרוק על עצמי עץ (כי יש פה באמת מלאי שלם שחבל לבזבז ואני ובטוח שאחותו של קאל תשמח לעזור לי).
אז כן, אני אידיוט. אידיוט. אידיוט. אידיוט. אבל זו גם הסיבה שלא סיפרתי את האמת לאף אחד עד היום. כלומר, הייתי צריך לספר לו עוד מזמן, כשהוא סיפר לי שהוא גארד אבל ידעתי שהוא לא ידבר איתי יותר בחיים. מי רוצה להיות בקשר כלשהו עם אדם שיכול לקרוא ולהשפיע על המחשבות שלך, עם אדם שיכול להשתלט עליך אם רוצה, עם אדם שהוא לא באמת בן אדם? ידעתי זאת לא כי הנחתי כך אלא כי חוויתי את זה כבר. מאז שנבחרתי בטקס האוגל לא התייחסו אלי אותו הדבר יותר. זה התחיל בדברים קטנים שהתחילו להשתנות או להפסיק כך שכמעט לא שמתי לב לכך ואז זה עבר לדברים גדולים שרק הבהירו לי כמה אני לא רצוי. זה נורמלי שאחיך הגדול, שהיה עד עכשיו חברך הטוב ביותר, כמעט ולא רואה אותך וכשהוא כן הוא לא מעז להסתכל לך בעיניים ובורח ממך כאילו אתה השטן עצמו? זה נורמלי שאביך לא מספר לך דבר וכשהוא נפגש איתך תמיד יש שני שומרים לידו כאילו תתקוף אותו בעוד רגע? זה נורמלי לשמוע את אמך בוכה בלילות כשהיא חושבת שאף אחד לא שומע? ידעתי שלא אוכל לספר לקאל. לא, פחדתי לספר לו כי ידעתי שהוא יגיב בדיוק כמו כל השאר.
אבל אחרי הכל, זה לא מה שגרם לי לעזוב ולנתק קשר עם כולם. הבנתי שאני לא יכול להישאר קשור ל... יצורים האלו כשסם הביא אותי לוורהלה בפעם הראשונה כדי שאראה איפה אבלה את השנים הקרובות בחיי. אני זוכר שנכנסו לכמה שיעורים של הצעירים, נערים בגילי בערך ואז מצב רוחי דווקא השתפר וחשבתי שזכיתי במתנה גדולה. והו... כמה טעיתי. כשהגענו לכיתות של הבוגרים והעפתי מבט ראשוני על הנערי- לא. אי אפשר לכנות את היצורים המתים האלה נערים. הם ניראו כאילו קמו הישר מהקבר עם העור המחליא, העיניים האדומות המתות, הגוף הרזה כל כך שרואים את כל העצמות ממש כמו שלד. אני זוכר שמילמתי איזה תירוץ עלוב לסם ורצתי לשירותים הקרובים להקיא. לא רציתי להיות כזה. והו, כמה אני מודה שרצתי דווקא לשירותים האלו דווקא בזמן הזה כי שם פגשתי את ניקיטה.
ניקיטה היה אחד הבוגרים והסתתר בשירותים ממה שאני מבין כעת שהיה עצמו ולא מהמורה או מבריונים אם משהו כזה. הוא זה שאמר לי שככל שמשתמשים ב״מתת״ הזה יותר כך נשחקים יותר, הנשמה מתה לאיטה ואיתה גם הגוף. כל מה שנשאר זה כלי רדוף ממה שהיה פעם אדם. הוא אמר לי שהוא גילה דברים, דברים שהוא לא מסוגל להגיד בקול ושהוא מייחל שלא היה מגלה. אני זוכר שהוא ישב כשידיו מצמידות את בירכיו לחזהו והוא זז קדימה אחורה ללא הרף, כאילו הוא אחוז דיבוק. רק כשהוא אמר לי לברוח מכאן כל עוד אני יכול לפני שיהיה מאחור מידי עיניו החזירו לי מבט. אני זוכר שהוא כל הזמן הסתכל סביב כאילו מישהו רודף אחריו ולא הבנתי מה. היום אני יודע שאלו היו שדים, יותר מידי שדים. שדים עוצמתיים מידי שהוא ביצא איתם עסקאות ועכשיו חוזרים לתשלום, תשלום שהוא כבר לא יכל לספק. בסך הכל חודש לאחר מכן, כשהרגשתי את כוחו כבה ונכלה, הבנתי שהוא הפעיל עלי את הקמצוץ האחרון שנותר בו כדי שלא אהסס לברוח, ואז ידעתי שאני חייב לברוח לא רק בשביל עצמי, אלא גם בשבילו ובשביל כל הנערים האלה.
YOU ARE READING
השקט שבסערה
Fantasyהושלם קאל הוא חלק מהגארד- אנשים בעלי יכולות גבוהות מהממוצע שמשרתים את האימפריה ללא היסוס. סטורם הוא קברניט שמטרתו ומטרת כל צוותו היא להדיח את הקיסר הנוכחי מהכס ולבנות עתיד חדש וטוב יותר. במבט ראשון, הם באים מעולמות שונים, עם רצונות, בעיות ומטרות ש...
