פרק 22- כוח

335 46 48
                                    

נ.מ קאל-
לאחר שלוש שעות, עשרים דקות וחמש שניות השינה שאני יודע לספור בדיוק כי לא הצלחתי לעצום עין במשך כל הזמן הזה, אני מחליט להתעורר כדי לממש את תוכנית הבריחה שלי. קיוויתי שמר קירחת יחזור באותה שעה, או לפחות באותה שעה בקירוב, שבה הגיע למרתף אתמול ושיערתי שהאיש האלמוני שהביא לי את המים יגיע באותו זמן בדיוק או בכלל לא. לכן, אם אני רוצה לברוח אני צריך לעשות זאת לפני ששניהם יגיעו.

בגלל החלום המוזר והמעורר גילויים עם סם לא ידעתי את השעה המדוייקת והיעדר החלונות במרתף הביא למצב של חוסר דיוק וידיעה מוחלטים. כמובן שהייתה לי שעה משוערת בראשי אך יכולתי לטעות בחישוב לא בדקות, אלא בשעות שלמות ובכך להביא לסיקול מאמציי לברוח.

קיוויתי שזה לא המקרה. אני יודע שיש לי רק הזדמנות אחת ולכן אסור שמשהו ישתבש. ואם כן, אני חייב לברוח בכל זאת, בכל מחיר. אם אכשל מר קירחת ישים עלי שמירה כבדה יותר ואז הסיכויים שאברח, שכבר עכשיו שואפים לאפס, יהיו אפילו יותר נמוכים.

אני ממצמץ כמה פעמים כדי לנסות לפקס את ראייתי ולגרום לסחרחורת הנוראית שאני חש להיפסק אבל זה לא עוזר יותר מידי. כן, אני בהחלט צריך לעוף מכאן עכשיו. המחסור במזון ושתייה יחד עם הבזלת על צווארי מחלישים עליי עוד יותר בכל שניה שעוברת וכך גם סיכויי הבריחה פוחתים.

טוב קאל. דחית את זה מספיק. אני אומר לעצמי ומתכונן נפשית לכל הכאב הכרוך במעבר מישיבה מרושלת על הריצפה לעמידה ואז להליכה שאולי תצטרך לעבור לריצה. לא. אל תחשוב על זה עכשיו. כל פעם קצת, כמו שאתה יודע... כמו שאימנו אותך הקול בראשי מורה ואני אני חש בתיסכול והכעס הגוברים כשזיכרונות מהאימונים מציפים אותי שוב. דיי! אני לא יודע על מי אני צועק בראשי, על המפקדים, על עצמי... אבל אני חייב להתעשת.

כמו שעשית אתמול רק... טוב יותר. אני אומר לעצמי, מניח את יידי ומשעין את גבי בדיוק באותה צורה בה הנחתי אותן מספר שעות קודם לכן. אני מתחיל להתרומם ונושך את שפתי, שעדיין לא התאוששה מהנשיכה הקודמת, כדי לא לצרוח וכדי לנסות להתמודד עם הכאב העז שהתחיל להתפשט בכל גופי כמו רעל שאוכל אותי מבפנים וצורח שאכנע לו וארים ידיים.

לאט לאט, אני מתרומם בעצימת עיניים עד שלבסוף אני מגיע לעמידה ונשען כולי על הקיר. עיניי דומעות מהעצימה החזקה והממושכת ומהכאב, שפתי מדממת, אני מכוסה בזיעה מהמאמץ וכל גופי פועם בכאב אך אני חייב להמשיך. אני לוקח כמה נשימות עמוקות עד כמה שאני יכול בהתחשב בקולר הארור ומסתכל במבט חדור מטרה על דלת העץ מולי.

השקט שבסערהWhere stories live. Discover now