SHIT, maybe I missed you

פרק 2

אוקיי אז בלי חפירות הנה פרק 2♥️

~~~~~

אתם מכירים את זה שאתם כל כך סומכים על בן אדם עד שאתם נותנים לו הכל? אתם נותנים לו את הלב שלכם בלי לפחד להיפגע, גם אם אתם כן מכירים וגם אם לא אני מכיר את זה.
אני גם מכיר את התחושה שאתה מרגיש שאותו בן אדם מחליט פשוט לקחת את הלב שלכם ולמחוץ אותו בין האצבעות שלו, בלי להסס, בלי לחשוב מה זה יכול לעשות לאותו בן אדם, הוא פשוט מוחץ אותו ודורך עליו. גורם לו להישבר למיליון ואחת חתיכות.

עכשיו אני יודע שאולי אתם טיפה מבולבלים אז תנו לי לעשות לכם סדר בדברים.
לפני שלוש שנים אני והארי התחלנו להתחבר, היינו חברים ממש טובים, אני מתכוון ממש ממש טובים, היינו הרבה מעבר לסתם ידידים... שם התחלתי להבין שאני נמשך לבנים, שאני בעצם גיי.
הוא ידע הכל עליי והוא גם היה היחיד שאחרי כמה זמן סיפרתי לו על המשיכה המינית שלי, היינו מדברים על הכל והרגשתי שהוא פשוט מבין אותי ולא שופט אותי, פעם ראשונה שהרגשתי לא שונה. שלא תבינו לא נכון, תמיד היו לי חברים אבל תמיד הרגשתי בחוץ כאילו אף אחד לא באמת יבין אותי.
שגיליתי שאני נמשך לבנים הבנתי למה הרגשתי ככה, זה היה מוזר שרק עם הארי הייתי מרגיש בנוח כי שניי החברים הכי טובים שלי יוצאים אחד עם השני ולהם העזתי לספר שאני גיי רק אחרי הרבה זמן.
בקיצור בהתחלה עם הארי הכל היה טוב, באמת, היה לי הכי כיף בעולם להיות לידו.
בהתחלה זה גם היה קצת מביך כי זו הייתה פעם ראשונה שחוויתי דבר כזה עם גבר, למשל שאם היינו אצלו בבית אז הייתי שם עליו את הראש והוא היה מלטף לי את השיער או נותן לי נשיקה בלחי, וכן אני יודע שנשיקה בלחי נשמע פתטי בהתחשב בזה שהיינו בני 15 כבר אבל הוא הבין אותי והבין שאני מעדיף לקחת את זה לאט ולא למהר.
אחרי בערך שנה שהיינו נפגשים כל יום מאחרי הבית ספר עד הלילה הוא התחיל להתרחק ממני,הוא היה מתבייש בי ליד חברים שלו, מדבר אליי לא יפה ולפעמים הוא היה מתעלם ממני שהיינו ליד אנשים, לא התייחסתי לזה יותר מדי, כמובן שיצאתי אדיוט שלא התייחסתי לזה אבל באותו זמן אבל אני אהבתי אותו אז בחרתי להתעלם.
יום אחד הוא היה ממש מרוחק, לא החליף איתי שום מילה, לא בבית ספר ולא אחריו וככה זה נמשך יום, ועוד יום, ועוד יום עד שהוא פשוט הפסיק לדבר איתי, בלי שום הודעה מוקדמת, פשוט ככה סתם.
ניסיתי לדבר איתו ולשאול אותו מה קורה אבל הוא לא ענה, כל פעם שטיפה התקרבתי אליו הוא התרחק ולא נתן לי גישה אליו, הוא דאג שחברים שלו לא ידברו איתי והוא דאג שאחרי שנה שהוא היה הבן אדם הכי חשוב בחיים שלי הוא ישבור לי את הלב.

לפני שנתיים אחרי שהפסקנו לדבר אני כמעט נכנסתי לדיכאון והביטחון העצמי שלי היה על אפס, הרגשתי שכולם מתרחקים ממני ושאני מרחיק את עצמי מכולם. כבר לא היה לי כיף לקום בבוקר לבית ספר והדבר האחרון שרציתי היה לראות אותו, או לראות אנשים בכלל.
כל דבר קטן ישר הזכיר לי אותו והרגשתי כאילו אני עוד שנייה מתמוטט, לא היה לי כוח לחיות יותר...
הייתי כל כך קרוב לדיכאון אמיתי והסתרתי את זה, לא נתתי לאף אחד לדעת את זה, חשבתי שיחשבו שאני בכיין, חלש, שנשבר מהר מסתם ילד. הייתי בוכה, המון, אבל רק בלילה, מאוחר, שאף אחד לא שומע, הייתי מכחיש, אומר שאני בסדר, שלא אכפת לי למרות שמאוד היה לי אכפת, היה לי אכפת יותר משהיה לי אכפת איי פעם מכל דבר. ששאלו אותי אם אני רוצה לחזור לדבר איתו הייתי אומר שלא למרות שמבפנים הייתי שבור והדבר היחידי שרציתי היה לדבר איתו ולהרגיש שוב את המגע שלו, כל כך אהבתי אותו וזה כאב. הייתי שבור מכל בחינה אפשרית, פיזית ונפשית. הדבר הראשון שהייתי חושב עליו שהייתי פותח את העיינים בבוקר היה הוא והדבר האחרון שהייתי חושבת עליו שנייה לפני שאני נרדם זה הוא, הוא גרם לי לאבד את עצמי, גרם לי לרצות להיות מישהו שאני ממש לא.
אחרי שהפסקנו לדבר, כל הזמן הייתי חושב אם הוא עדיין חושב עליי, אם כואב לו כמו שכואב לי, אחרי כמה זמן הבנתי שלא, הבנתי שלא באמת אכפת לו ממני, שפשוט שיחק בי כאילו אני איזו בובה, הבנתי את זה כי אם באמת הייתי מעניין אותו ואם באמת היה לך אכפת ממני הוא היה מנסה לפחות, אבל הוא לא ניסה, אני ניסיתי, אבל הוא לא הגיב, אז וויתרתי. באותו הרגע שוויתרתי עליו וויתרתי גם קצת על עצמי...
לקח לי יותר מחצי שנה לחזור לעצמי, לבנות את הביטחון שלי מחדש, לאהוב את עצמי, לרצות לקום בבוקר ולהגיע לאותו מקום שהוא נמצא בו, לא לחשוב עליו כל הזמן, למצוא לעצמי חברים חדשים, להכיר אנשים, לעבור חוויות.
שהפסקנו לדבר הייתי בתקופה הכי טובה של החיים שלי, לפחות ככה חשבתי, היה לי מישהו להישען עליו, וברגע שלא היה לי את המשענת הזאת יותר, נפלתי, ונפלתי חזק.
לפני שלוש שנים התחלתי סוף סוף לקבל ציונים טובים, פתאום היו לי יותר חברים פתאום אהבו אותי ופתאום הכל נראה קל כל כך.
תמיד אמרו לי שכשאני מאושר אני צריך לתפוס את האושר טוב טוב ולחבק אותו חזק חזק, לא לתת לו לברוח, האושר חמקמק, הוא מגיע ולא נוטה להישאר לתקופה ארוכה. ואני, אני נתתי לאושר שלי לחמוק לי מבין הידיים. עכשיו, אני מבין שזה ממש לא היה אושר, אני לא קורא לזה אושר יותר, אושר זה שאתה מרגיש חופשי, שאתה לא רוצה לשנות את מי שאתה, שאתה יכול להתנהג בחופשיות, זה אושר מבחינתי. ומה שהיה לי ממש לא היה אושר, לא הייתי חופשי לעשות את מה שאני מרגיש לנכון, תמיד הרגשתי ששופטים אותי, על מי שאני ועל מה שאני. האושר לא אמור להיות כזה, אני בכלל לא מבין איך יכולתי לחשוב שזה האושר שלי, איך אנשים יכולים להיות מאושרים שכל היום בוחנים אותם...?
אחרי יותר מחצי שנה שהתחברתי לאנשים חדשים, בניתי לעצמי את הביטחון העצמי שלי מחדש וחזרתי לאהוב את עצמי, התחלתי יותר לשים לב למה קורה סביבי, אנשים שהיו לידי רק בגלל שהם היו צריכים אותי והיו משתמשים בי ואז זורקים דאגתי להוציא מהחיים שלי.
עכשיו כמעט שלוש שנים אחרי אני יכול להגיד בוודאות שאני לא אותו בן אדם שהייתי לפני שלוש שנים, השתניתי, הבנתי דברים שלפני זה לא הבנתי, הבנתי שהאושר לא נמצא במקום שכולם חושבים שהוא נמצא ובקיצור הבנתי מי אני ושהוא לא שווה את זה.

שקיבלתי ממנו את השיחת טלפון הייתי כל כך מופתע כי באמת שהוא הבן אדם האחרון שהיה עולה לי בראש שיתקשר, אבל שהוא התקשר ושמעתי את הקול שלו, שאני חייב לציין הפך להיות יותר עמוק ובוגר ממה שאני זוכר אבל עדיין נשאר אותו קול שהיה מרגיע אותי ופתאום כל הרגשות הציפו אותי חשבתי על איך אני הייתי שבור ועל כמה הייתי צריך מישהו שירים אותי. והוא, הוא נשמע כל כל שבור, אז ידעתי שאני חייב לקום וללכת אליו אז שמתי בצד לשנייה את מה שקרה ופשוט הלכתי אליו.