New Life - VA (Hebrew)

פרק 5 - בית ספר חדש

The Time Is: 01:34 PM
(השעה היא: 13:34 בצהריים)

עברתי את הכביש ונעמדתי מול המבנה העצום. התחלתי להתקדם לכיוון המדרגות כדי להיכנס לבית הספר.

הבחנתי בכמה ראשים שהופנו אליי, תלמידים ותלמידות, והם כולם סקרו אותי.
משום מה הרגשתי לא בנוח.

נכנסתי למבנה העצום עם המזוודות מאחוריי.
החלל היה עגול וגדול ועל התקרה היה תלוי שנדליר ענק. התקרה כולה הייתה מצוירת בכל מיני ציורים כמו בכנסיות.

״סליחה.. אתה יודע אולי איפה המזכירות פה?״ פניתי לילד שהיה יותר קטן ממני. כנראה בשיכבה ז׳ או משהו.
״תעלי במדרגות האלה״ הוא אמר והצביע על המדרגות שלפנינו ״ותדפקי על הדלת החומה שתראי . זה שם״.
״המזכירות?״ שאלתי בתהייה.
״אממ.. כן״
״כל הקומה?(!)״
הילד (שכבר נראה שנמאס לו ממני) ענה בקצת עצבים.
״לא. חדר המנהלת, המורות ושאר הצוות גם נמצאים שם. עכשיו אם תסלחי לי, אני מאחר לשיעור״ הוא אמר ונעלם מהר כדי שאני לא אשאל אותו עוד שאלות טיפשיות.

עליתי במדרגות ודפקתי על הדלת.
״יבוא״ קול שהיה דומה לזה שדיבר איתי בטלפון אמר.
פתחתי את הדלת ונכנסתי. מצד ימין היו שני שולחנות עם מרחק בניהם, עליהם היו מחשבים ועטים וכל מיני דברים כאלה שמזכירות צריכות. בשולחן שהיה רחוק ממני, ישבה מישהי עם שיער שחור אסוף לפקעת ומשקפי ראייה חומות.
״כן חמודה?״
״אממ.. קוראים לי קימברלי מרלין וויליאמס.. הגעתי מאמריקה בזכות מלגה.. דיברתי לפני כמה זמן עם מישהי בטלפון-״
״כן זו אני!״ האישה קטעה אותי וחיוך ענק עלה על פנייה. ״נחמד לראות אותך סוף סוף קימברלי״
״אהה.. תודה״
״טוב,״ האישה קמה מהכיסא שעליו היא ישבה לעבר הארונות המומים שהיו ממול השולחן שלה. היא לבשה חצאית ארוכה בצבע בורדו, חולצה פרחונית ונעלי עקב שחורות קטנות. היא פתחה את אחד הארונות ופישפשה בין קופסאות וסלסלאות.

״איפה זה..״ היא מילמלה ועמדה על קצות ההצבעות. ״הו! הנה זה!״ היא אמרה וסידרה את המשקפיים.
היא ניגשה אל השולחן שלה והניחה ערמת דפים עליו.
״שבי בבקשה״ היא אמרה לי והצביעה על הכיסא שהיה מול השולחן שלה.

התיישבתי בשקט בזמן שהאישה הוציאה עט מהודר והגישה אותו לי.
״תחתמי לי כאן בבקשה״ היא הצביעה על קו מקובקב.
הסתכלתי עליה כאילו היא נפלה מהירח.

היא נאנחה.
״בגלל שבאת מאמריקה, אז אמא שלך לא פה. אבל בגלל שאת כבר גדולה את יכולה לחתום על זה שאת לומדת פה״ היא הסבירה בחיוך והצביעה על הקו שוב. הורדתי את הכפפות שלי חתמתי.
״מעולה״ היא קרנה מאושר (שהיה מוגזם מידי, לטעמי).
״עכשיו-״ המזכירה נקטעה בגלל מישהי שפרצה לחדר.
״בריג׳יט את יכולה בבקשה לסדר לי את ה- הו! מי
זאת?״ האישה הסתכלה עליי ושאלה בחיוך.