New Life - VA (Hebrew)

פרק 24 - אחוזת הערפדים.

The Time Is: 11:33 PM
(הזמן הוא: 23:33 בלילה)

אתמול עבר מהר, גמרנו ללמוד מוקדם בגלל שהיום ה-24, ערב חג המולד!

״נו אלכס! הם אמורים לבוא כל רגע!״
״אבל זה לא נכנס למזוודה!״
״אלכס את לוקחת יותר מידי דברים! אנחנו הולכים לבית שלך יש לך שם מספיק דברים!״
״לא נכון!״
״כן נכון!״
נאנחתי.

״אלכס, תקשיבי ותקשיבי לי טוב, ארבע מזוודות זה די והותר יחסית לעובדה שאנחנו הולכים לבית שלך ששם רוב הבגדים שלך נמצאים!״
היא רק הסתכלה עליי בפרצוף של כלבלב עצוב.
״אלכס די-״
״ש-לום!״ ג׳ון פתח את הדלת בבעיטה ״מוכנות?״
״אני כן, אלכס לא ממש״
״אלכס, כל שנה אותו סיפור, יש לך מספיק דברים בבית״ ניקולאס התערב. אלכס נאנחה.
״טוב בסדר!״ היא לקחה את תיק הצד השחור של שאנל ושתי מזוודות, ג׳ון לקח את השתיים האחרות, והם יצאו מהחדר.

״צריכה עזרה?״ ניקולאס התקרב אליי.
״אה, לא. זה בסדר.״ הוא הנהן והסתובב כדי לצאת מהחדר.

״ניקולאס,״
״ממ?״
נאנחתי. ״סליחה. הייתי דפוקה שיצאתי עלייך ככה וטרקתי לך את הדלת בפרצוף אתמול. סליחה״
הוא חייך. ״זה בסדר. חברים?״ הוא שאל והושיט יד לעברי. חייכתי אליו.
״חברים״ אמרתי ולחצתי את ידו.
                                 ***
מכונית שחורה ומהודרת ניצבה מולי. הנהג הכניס לתוכה את המזוודות שלנו, ואלכס קראה לי להיכנס. יצאתי מההלם לכמה שניות, והתיישבתי במושב האמצעי מאחורה- ליד ג׳ון ואלכס. שיט.

ניקולאס ישב מקדימה ליד הנהג ואלכס וג׳ון הרביצו אחד לשני דרכי כל הנסיעה. הנסיעה ארכה משהו כמו שעתיים, אז עד שלא צעקתי עליהם- זוג הסתומים האלה לא נרגעו.

אבל מה אני יעשה? שעתיים לשבת באמצע זירת קרב זה לא הגיוני וזה יותר מידי בשבילי. אלכס לבסוף נרדמה וג׳ון שיחק באיזה משחק מטומטם בטלפון שלו.

התחלתי לרשום הודעה לאמא, זה בעצם הכריסמס הראשון שאנחנו לא חוגגות ביחד. זה הרגיש לי די נורא שאני עם חברים שלי ואמא שם לבד. למרות שיש לנו שכנים נחמדים והם בטח יאספו כסף ביחד כדי להכין ארוחה גדולה לכל הבניין. 

לבסוף הגענו לאזור שקט מאוד בקיימברידג׳. זה היה נראה כאילו נחתנו במקום אחר. לא בבריטניה הרעשנית והסואנת. קיימברידג׳ בכלל לא הורגשה כאן.

אחוזה גדולה ועתיקה ניצבה מולי, ושער פלדה גדול נפתח לאט לאט כדי לאפשר לנו להיכנס. הנהג החנה את האוטו מול כניסת הבית ויצא כדי להוציא את המזוודות. ג׳ון יצא לעזור לו, וניקולאס קם בשביל להרים את אלכס שעוד לא התעוררה.

ג׳ון הכניס אותי לבית.
״א-אבל המזוודה שלי״
״הנהג יביא אותה, זה בסדר״ הנהנתי ועמדתי בפתח הבית עד שניקולאס הגיע ולקח אותי לסלון.

״את רוצה לשתות משהו?״ הוא שאל אותי.
״לא, תודה״

הזמן עבר לאט לאט ואני ניקולאס וג׳ון ראינו סרטים עד שאלכס התעוררה.
״מה השעה?״ היא שאלה בזמן שהיא פסעה לכיוון שלנו.
״שבע וחצי״ עניתי לה. היא צנחה לידי על הספה באנחה.

״תגידו, אתם יכולים להסביר לי עוד קצת על כל העיניין הזה.. אתם יודעים, איפה אבא שלכם למשל? ולמה ג׳ון חי איתכם? ו-״
״אבא שלנו נסע מחוץ לעיר. הוא אמר שהוא ישאיר לנו בית ריק וג׳ון גר איתנו כי לא מצאנו הורים שירצו לאמץ ילד ערפד״. ניקולאס קטע אותי.
״אה״ מלמלתי ״ואיך אתם כאלה עשירים? הרי אמרתם שהייתם איכרים״
״ג׳ון העביר אלינו את כל הכסף והרכוש של ההורים שלו, ואבא שלי פתח איזה קניון בלונדון ככה שזורם לנו עוד כסף״ הפעם אלכס ענתה לי.

נשענתי על הספה.
״טוב, אני הולך להתקלח״ ג׳ון קם במהירות ועזב את החדר.
״אני הולכת לשתו- אמ, להחליף בגדים״ אלכס מלמלה. ידעתי שהיא קמה לשתות דם, ושפשוט לא נעים לה להגיד את זה מולי. מבינה אותה. איו זה מגעיל.

דקות ארוכות של שקט עברו ביני לבין ניקולאס, עד שהוא הפר את הדממה.
״את רוצה שאני יעשה לך סיבוב בעיר?״ הוא שאל אותי פתאום. הנהנתי. אין לי משהו יותר טוב לעשות.
***
״וואו,״ קראתי והצבעתי על קניון ענק ״תראה את המקום הזה!״

ניקולאס צחק.
״אלכס אוהבת להיות פה מאוד״
״כן אה..״ מלמלתי והסתכלתי על חלונות הראווה. שאנל, לואי ויטון, גוצ׳י, פראדה, הרמס... מה לא היה שם. אלכס בטוח קונה מכל החנויות האלה.

התחלנו להסתובב ברחוב, בקניון, ניקולאס קנה לי ברד למרות שהיה קפוא בחוץ. אני מניחה שהקור לא ממש הזיז לו.

חקרתי אותו בעוד שאלות. כמו איך זה לחיות לנצח? אם הוא מריח את הדם שלי ואם הוא יודע מהו? איך הוא יכול לא לישון או לאכול?

הוא ענה שלחיות לנצח לפעמים יכול להיות משעמם רצח, שהוא מריח את הדם שלי, O-, הסוג הכי נדיר. וגם הכי טעים. (די עברה לי בגוף צמרמורת כשהוא אמר את זה, אבל העדפתי לדלג עליה), הוא אמר שהוא יכול לאכול או לישון, רק שאין לו מערכת עיכול.

בכל מקרה, להיות ערפד זה די מגניב.