New Life - VA (Hebrew)

פרק 20 - הבית של אנה

The Time Is: 1:08 AM
(הזמן הוא: 1:08 לפנות בוקר)

תדמיינו לכם שכל החיים שלכם משתנים ברגע אחד. שכל האגדות וסיפורי האימה שתמיד אהבתם להקשיב להם לפני השינה, אמיתיים.

שכל שבריר קטן של אמת שנתפסים בוא, נעלם כאילו מעולם לא היה. שהמציאות הופכת לאגדה - והאגדה למציאות.

תדמיינו שאתם הולכים על חבל ארוך מאוד, שעם כל צעד וצעד שלכם- הוא רק ניהיה דק יותר ויותר. שכשאתה כבר רואים את הסוף, ומתקדמים בפעם האחרונה- החבל ניהיה דק מאוד ונקרע.

ואתם נופלים למטה. אל תוך תהום בלתי נגמרת. שאתם מרגישים שכל דבר שקירב אותכם למציאות ודחף אתכם לנורמל, נעלם.

ככה הרגשתי באותה השנייה כשניקולאס אמר את המשפט שלא רציתי לשמוע יותר מהכל;׳כן קים. אנחנו ערפדים״

הרגשתי שהעולם נותן לי סטירה בפנים. סטירה מצלצלת, שגורמת לי לעוף אחורה לנקודת ההתחלה. הרגשתי שלא הכרתי אותם יותר- את החברים היחידים שלי מאז שהגעתי לאנגליה. לא שייכת, ככה הרגשתי.

לילדה כמוני, אחת שנתפסת במדע ובעובדות, זה קשה לחטוף את הסטירה המצלצלת הזאת.

באלוהים אני מאמינה, כן. אני חוגגת את חג המולד ואת פסחא, אבל אלוהים הוא אמונה עם עובדות. קל מאוד להאמין בו.

למעשה, תמיד לא הבנתי את האנשים שמתכחשים אליו. אלה בדרך כלל מדענים או אנשים שקשורים לעובדות יותר מידי. אבל מה תגידו על מוות קליני? שכל האנשים שחוו מוות קליני מאז ומעולם, סיפרו את אותו הסיפור. על אותו מסדרון לבן, ואותם שני מלאכים- האחד רע והשני טוב, על אותו אור בוהק ועל חוסר היכולת לדבר- אבל הכל מובן יותר.

אבל בערפדים? מעולם לא. ערפדים היו בשבילי תמיד המצאה ולא יותר. דרקולה, יומני הערפד, דמדומים.. אני מודה שאני אוהבת מאוד את כל אלו, אבל להאמין שהם באמת קיימים? שדרקולה חי בטירה ההיא בטרנסילבניה? שאדוארד הוא אולי לא רוברט פטינסון, אבל שהוא קיים? זה נתן לי הלם שוק.

״קים..״ ניקולאס הסתכל עליי במבט מתחנן, מתחנן שאני אגיד משהו, מתחנן שאני לא אצרח ואבכה. הסתכלתי עליו, על ג׳ון, על אלכס.. עוד ועוד דמעות גלשו לי על הלחיים אבל לא התייפחתי.

הוא קירב את היד שלו אליי, אבל העפתי אותה וברחתי מהחדר. אני לא נשארת פה. אין מצב. אני לא הולכת לישון באותו חדר עם היתושה האנושית הזאת (אם אפשר לקרוא לה אנושית בכלל).

אבל מה אני אעשה? אני לא מכירה אף בת בבית ספר שאני יכולה לחלוק איתה חדר. אני מכירה רק את אלכס.