לא נפרדתי מטיפאני.
זאת הייתה פשוט בדיחה להיפרד ממנה רק בגלל ממזר קריפי כמוהו.
אבל ככל שהשבוע חלף..התחלתי להבין שבאמת צדקתי בהתחלה כשאמרתי שיש יותר מזה.
בהתחלה,מי שהוא רנדומלית הפך עליה מגש אוכל..הייתי צריך להסיע אותה הביתה ולהישאר איתה בלילה מרוב שהיא הייתה שבורת לב.
היא הייתה ילדה טובה.היא אהבה את כולם בבית הספר וכולם אהבו אותה. היא הייתה נדיבה ומתוקה ומצחיקה..ונשבר לה הלב לדעת שמי שהוא עשה לה דבר כזה..
בהתחלה לא הבנתי שזה קשור אליו בכלל..חשבתי שזה פשוט כמה טמבלים.
אבל אז העניינים התחילו לקחת סיבוב קיצוני.
כתבו לה דברים על הלוקר,השחיטו לה ציוד..
ובסוף גם דחפו אותה מגרם מדרגות והיא שברה את הרגל.
רציתי לבכות.זה הכל בגללי.
הכל בגלל שלא הקשבתי.
אני לא מאמין שפגעתי בה ככה...
הייתי איתה עכשיו בבית החולים,מחזיק בידה בחוזקה ולא רוצה להיפרד.
אהבתי אותה.
"ט..טי..טפאני" הקול שלי רעד.
"המ?" היא המהמה אלי ,מסתכלת עלי בעיניה החומות ושיערה הבלונדיני גלש מחוץ למיטתה.
"אנחנו צריכים להיפרד" להגיד את זה היה כמו לתקוע לעצמי חמש מאות סכינים בלב.
"מ..מה?" היא הייתה חלשה..כל כך חלשה..שהצטערתי על הטיימינג,אבל זה כבר נעשה.
"בגללי קרו כל הדברים האלה בייבי..ובהתחלה לא הבנתי את זה..ואני גם לא יכול להסביר הרבה כי את בסכנה כל עוד אנחנו יחד.." אני נאנח
"אני מצטער בייב...אבל אני לא רוצה לראות אותך נפגעת..אנחנו חייבים להיפרד ולתפוס מרחק " אני בוכה.אני לא צוחק בכלל.
אני בוכה דמעות ואני מרגיש שאני הולך להקיא את הלב שלי.
"ה..הארי..אל תבכה" היא מלטפת את ראשי
"זה בסדר,הכל בסדר..אני מאמינה לך.." גם היא בוכה עכשיו
"תלך עכשיו,עדיף שתלך" היא אומרת לי בחיוך.
אני קם,מחבק אותה בפעם האחרונה ומנשק אותה בפעם האחרונה,שנינו סוחבים את זה כמה שאפשר לפני שאני מתיישר
"תודה טיפ..." אני מסתובב ויוצא מהחדר..מתחיל לבכות את הלב החוצה.
זה כואב.
מאוד כואב.
מעולם לא דמיינתי את עצמי נפרד ממנה.
בהתחלה אהבתי את הרגליים שלה,ואז את החיוך והצחוק שלה..ועם הזמן באמת אהבתי אותה..אהבתי אותה בכל ליבי.
וזה כואב לשחרר מי שהוא כל כך יקר.
היא עזרה לי ותמכה בי הרבה..היא אהבה אותי והאמינה בי והיא ילדה טובה כל כך..
רק מלחשוב על בחור אחר שיגע בה גורם לי לרצות ולחזור אליה.
אני לא רוצה להיפרד..אבל ככה היא תהיה בטוחה.
"עשית מה שביקשתי ?"הייתי עכשיו ביציאה לחניה.
ואייס עמד ממש מולי,יושב על האופנוע שלו ומחייך.
"אתה חתיכת בן זונה" לא אכפת לי כמה מסוכן הוא
הוא מרים את גבותיו בהפתעה,מידה של סקרנות נראת בעיניו.
"מה השגת בזה?בשביל מה זה היה טוב? הא?מה השתנה?" אני צועק בשיא הכעס.
"אל תסתכל עלי ככה,תגיד לי מה השגת במהלך המחורבן הזה.למה הגעת רחוק עד ללגלגל אותה מכל המדרגות? אתה מטורף.
תמיד אמרתי את זה" מה שהוא ניצת בעיניים שלו..זה פשוט מפחיד.
אבל עוד לפני שהוא מדבר אני מכה אותו.
נותן לו אגרוף ישר לאף.
אחר כך נותן לו עוד כמה אגרופים ברחבי הגוף.
הוא לא צוחק כמו בקטטה עם נייתן.
הוא בוחן אותי.
ואני לאט לאט מוותר,המכות שלי נחלשות ואני מתחיל לבכות.
"בן זונה" אני בועט בו, ממהר לקום וללכת לרכב שלי,לנסוע הביתה.
