את השבוע הבא אני מעביר בוילה של אייס.
בכל מקום יש שומרים, משרתות או מצלמות אבטחה..
זאת וילה מבודדת שצמודה לחוף הים.
היא ענקית.
אייס נתן לי חדר עם מרפסת שהנוף שלה הוא הים..זה כמו הוילות בסרטים,עם המיטות הגדולות, הוילון הלבן והשקוף שמתנפנף עם הרוח...
יש פה שירותים,מקלחת, חדר ארונות ואפילו טלויזיה ענקית,חדשה מהאריזות, שולחן גדול לכתיבה עם מחשב של אפל עליו ,שתי שידות כל אחת מצד אחר של המיטה,מנורה..
פאק..הוא מיליונר או מה שהוא?
״אתה אוהב את החדר שלך?״ אני מסתובב אחורה,רואה אותו עומד ונשען על המשקוף שבפח,חסר חולצה,הקעקועים שלו מתמזגים יפה עם העור השזוף שלו ועם המכנס הצמוד והשחור של אדידס עם נעליים תואמות..
הוא חייב להיות ביליונר..מה לעזאזל.
״במה ההורים שלך עובדים לעזאזל?״אני ממלמל..והוא שומע אותי בלי כוונה.
״להורים שלי אין שום קשר לאמפריה שאני מנהל היום״ הוא מחייך בזילזול.
״אתה בן 17, איזה אמפריה אתה כבר יכול לנהל?״אני מבולבל.
חיוך צדדי נעטה על פניו,בעיניו ניצת ניצוץ הטירוף המוכר הזה שגורם לי לרעוד בפחד.
״אתה יודע איזה,הארי..
אתה ראית את הבחורים שמסתובבים סביבי,אתה עלית לג׳יפ המשוריין איתי, אתה אפילו מתחיל לפחד בכל פעם שאני אומר את המילים הנכונות..״הוא מתקרב מעט ואני מתרחק.
אני ממצמץ.
״מה אתה...״אני מפחד לשאול
״בוא נגיד שאני יצר אפל שחבוי בכל בן אדם, מטורף,מעוות,מכוער..כמו שאחרים אוהבים להגדיר את זה..
אבל אם נדבר בכנות,בסתר ליבו של כל אדם,יש את הרצון לעשות משהו כזה...משהו אסור..״ העיניים שלו נהפכות למסוכנות.
אני ממצמץ....
מאה ואחת ניחושים צצים במוחי כשאני שומע אותו אומר את זה..ואני לא מעוניין להיות קרוב לאדם שסביר להניח שלפחות 10 מהתשובות המחרידות האלו כנראה נכונות לגביו.
״אני חושב שאני אעדיף לישון בחדר האחות״ אני רוצה לצאת, אבל היד שלו חוסמת לי את המעבר לדלת.
״אני לא פוגע בדברים שאני אוהב״ הוא מלטף את לחיי בגב כף ידו, שאני יכול לשים לב שהיא פצועה..
״וכשהקראש הקטן שלך יפסיק?מה תעשה? תדקור אותי ותקבור אותי?״אני לא מסתכל עליו.
מצד שני..זה גם לא נשמע כמו רעיון גרוע כבר..
״שימאס לי מימך?״ הוא מצקצק בלשונו.
״אני יודע כשאני אוהב מה שהוא,ותאמין לי, אתה יכול לחלום על שאתה רק הרגשה חולפת..״ הוא מחייך לעצמו..אני רואה מזוית העין שלי.
״אתה לא מכיר אותי״ אני טוען.
הוא תופס בכתפי ומטיח אותי לקיר לידינו.
״יש לך נקודה,אבל מהצד השני..גם אתה עדין לא מכיר אותי״ העיניים שלנו נפגשות ואני נשאר בהלם..מה לעזאזל..
הקול שלו הופך למסוכן,החיוך המטורף והמלוכסן מכסה את פניו והעיניים שלו מתחדדות והופכות אותו איך שהוא לאפל..מאיים.
הוא רוכן לנשק אותי ואני מסיט את ראשי בגועל.
״זה לא הדדי״ אני אומר לו מה שהיה צריך להבין מלכתחילה.
״אני יודע,זה לא אומר שאני לא אוכל לכבוש לך את הלב בכל מקרה..״ הוא מלטף את פני.
״עכשיו תחזור למיטה,המשרתות עוד מעט יבואו בכדי לארגן את הביגוד שלך בארון״ הוא מושך אותי מהקיר ומושיב אותי על המיטה,מתיישב יחד איתי..
״מה אתה..״ הוא מושך אותי לשכב על הגב, ונשכב לידי על הצד, ידו נכנסת אל מתחת לראשי.
״תע..״ אני מנסה לקום אבל הוא מחזיק אותי במקום..
אז אני נלחם,מנסה להזיז אותו ממני ולהתרחק אבל הוא כורך את ידיו סביבי...
״תרגע,הארי,תשאר לשכב״ העיניים שלנו נפגשות וזה גורם לי להרגיש לא בנוח.
"תצפה בטלויזיה או שתרדם..מחר יהיה לנו יום ארוך" הוא מנשק את מצחי ואני נרתע.
"אתה רעב?" הוא שואל בנחת,נראה שיש לו יותר סבלנות אלי משציפיתי.
אני מהנהן.
"תארתי לעצמי..תשאר לשכב" הוא נשמע מודאג, מסתובב ושולח יד לטלפון שלא שמתי לב לקיומו על השידה מימיני.
הוא לוחץ על כפתור מסויים ומחכה.
"תכניסי את האוכל" הוא מבקש בשלווה ומנתק.
לא לוקח לדפיקות בדלת להישמע יותר מחצי דקה אחרי הניתוק.
"כנסו" אייס מדבר בקול רם.
מי שהיא צעירה נכנסת עם שולחן שדומה קצת לשולחנות בבתי חולים שהם על גלגלים והם כאילו מתלבשים מעל המיטה בשלמות..
רק שהוא היה הרבה יותר גדול ואני בטוח שעם הריח הזה..האוכל לא היה רעיל כמו בבית חולים..
"תאכל,לא אכלת כמו שצריך כבר הרבה זמן" הוא מצווה.
אני מהנהן בחוסר ביטחון,מושך את עצמי למעלה ומסתכל על האוכל מולי.
רול סושי,קערת פאד תאי עם חתיכות בשר מכובדות ,קערת פירות ומים ניצבים מולי.
העיניים שלי כמעט יוצאות מהחורים שלהן..
"תודה" חשבתי שאני לא אוכל להרשות לעצמי בשר יותר בחיים..
אבל..האוכל שעמד מולי גרם לי כמעט לבכות.
"אין על מה" הוא מלטף את ראשי.
"פשוט תהנה מזה הארי, יהיו לך ארוחות מלאות בכל יום..שלא תחשוב לדאוג שוב לגבי זה" הוא כאילו קרא את המחשבות שלי..
אני בוחן סביב,מתחיל לאכול,נהנה מכל ביס.
