״אמא של נייתן התקשרה ודיברה איתי״ אמא שלי החזירה לי לאחר ששאלתי אותה איך היא יודעת שיש לי היקי והוא מבחור.
״לא גידלתי אותך להיות כזה״ היא ממלמלת
״אני נשבע שאני לא כזה..נו...תאמיני לי״ אני מתחנן.
״אמא,אני לא אשם..זה הוא שלא מפסיק להידבק אלי..אני נשבע שמעולם לא הייתי יוזם איתו שום דבר כזה״ אני רוצה שהיא תאמין..
במקום זה היא מנידה בראשה.
״תיקח את הדברים שלך וצא לי מהבית...יש לי פה ילד קטן שאני לא רוצה שידבק בסטיות שלך״ היא אומרת באכזבה.
״אני לא רוצה לקום מחר ולראות אותך בחדר.
קח הכל..מה שלא תיקח יזרק..אתה מבחינתי לא חלק מהמשפחה הזאת״ היא מסתובבת ועולה במדרגות לחדרה.
אני נשאר פעור פה לאור ההתנהגות שלה, לא מבין איך כולם פתאום הסתובבו נגדי.
למה לא מאמינים בי?
למה לא מקשיבים לי?
למה כולם מסיקים לגבי מסקנות ולא מחפשים תשובות יותר אמיתיות ?
למה פתאום אין לי למי לפנות?
ואולי זאת הייתה טיפאני שהלכה וסיפרה דברים מאחורי גבי?
ואולי היא ראתה מה שהוא שהוצא מהקשרו?
אבל מי יקשיב עכשיו גם אם כן?
אני נאנח.
אז זהו? עכשיו אני אהיה גם הומלס ?
הצרות לא רוצות להיגמר לי?
אני פשוט לא מצליח להבין מה הולך בחיים שלי.
מה נסגר בזמן האחרון?
-----------------------
גורלי נחרץ כבר...אז אספתי את החדר שלי בשש תרמילים גדולים,דוחס כמה שיותר ויצאתי מהבית.
קודם,הייתי צריך למצוא מקום לשון בו,חורף עכשיו..וכדאי שאמצא מקום מחסה מהגשם.
אז התחלתי לחפש..חיפשתי קרוונים,מקומות נטושים,עברתי בכל חור אפשרי בעיר אבל נראה ששום מקום לא יתאים...הייתי מיואש כבר,לא ידעתי לאיפה לפנות יותר..התחיל להחשיך והכל כבר היה מפחיד...
בסוף הגעתי לבית הספר שלי,עליתי במדרגות המבנה של השכבה שלי וישבתי שם קפוא מקור ורטוב לגמרי.
הרצפה הייתה קפואה,שק השינה שהבאתי היה ספוג מים..אבל הייתי מותש..החלפתי לבגדים הכי יבשים שהיו לי..הם היו לחים אבל לא נוראים...
ואז נשכבתי על אחת ממדרגות החירום הרחבות ונרדמתי,כולי מוקף בתרמילים שלי ובמחשבות שלי...
אני לא יודע למה זה לא כאב לי שאמא שלי הוציאה אותי מהבית..אולי כי מעולם לא הסתדרתי איתה...
האם אני מאוכזב מכולם?כועס? כן..
אבל זה לא כואב..אני מרגיש שהפניית העורף הזו אלי הייתה כל כך צפויה מנייתן ואמא..שפשוט הכנתי את עצמי לזה.
אני לא יודע אם להיות שמח שאני אחריהם,לכעוס על נטישה ושיפוט מוטעה לגבי, או להיות עצוב על שנזרקתי מכל מקום אפשרי.
אני מבולבל..אולי אני בהלם?אולי בגלל זה אני לא מרגיש כלום עדין? אולי זה כי עוד לא עיכלתי מה קורה סביבי מרוב שהייתי עסוק כל היום בלארוז ולמצוא מקום לישון בו?
אולי מה שהוא לא בסדר איתי?
אני כבר לא מצליח להבין מה קורה..הכל כל כך מבולבל ואבוד ..כל כך עצוב..
אני לא יודע איך להסביר מה הולך בתוכי כרגע..זה מעורפל...אני לא יודע איך אני אמור להמשיך מפה..איך אני אוכל?אשתה?אתקלח?
איך אני הולך לצאת הבור החרא הזה?
אני הולך למות בקצב הזה לפני חלוקת תעודות.
אני לא אחזיק מעמד כל כך הרבה זמן כי אין לי כסף או עבודה..אני פשוט...
אני כבר מת.
אין לי אפילו כוח רצון להילחם ולהתעקש..אני כבר מת.
