לחזור לבית הספר לא היה תענוג..כי ראו אותי ואת אייס מספיק פעמים כדי שאני אגיע יום אחד ללוקרים שלי ואראה שהשחיטו לי אותו.
זונה
פאגוט
תתאבד
אלו רק חלק מהדברים שכתובים בצורה דחוסה על הלוקר..
אני פותח את הלוקר בשאננות,לא שם לב שהוא עולה באש עד שאייס מגיע משום מקום ומסובב את גבו ללוקר שהתפוצץ..
אני מביט מעבר לכתפו,רואה את הנזק ונשאר לרעוד מפחד.
אני מרחיק אותו ממני.
"זה הכל בגללך.תשאר הרחק ממני" אני מבקש ,לוקח את התיק שלי ורץ לשיעור...
ואבל זה לא פותר שום דבר..
במהלך היום נטפלים אלי,קוראים לי בשמות,משפילים אותי,מנסים להרביץ לי,
בשיעור האחרון מי שהוא אפילו שם לי רגל ואני עף,מקבל מכה בראש ,אני נחתך מהעץ ומדמם.
בסוף נמאס לי..
ואני לוקח את הדברים ובורח מהבצפר,חנוק מדמעות ומפוחד.
אני מרגיש שלא נשאר לי מקום בעולם.
אני תלוי כרגע באדם שיכול להחליט ולזרוק אותי בכל רגע..
אין לי משפחה או חברים,אין לי אפילו דבר אחד שנשאר בעצם.
אני בבאלגן אחד גדול.
אני נאנח,מסיים באיזו תחנה מרוחקת מהעיר,כשאני מותש,בוכה עד שהעיניים שלי נפוחות והראש כואב.
אני רעב וצמא ועייף..
עייף מהחיים האלה..
אני באמת רוצה לוותר על כל זה.
אני באמת לא רוצה להישאר במקום הזה יותר.
אני לבד.
ואין אף אחד חוץ מאייס שידאג לי לבנתיים.
אני קובר את פני בשתי ידי ויבבה קולנית נפלטת מפי בזמן שאני ממשיך לבכות בכי מר.
אני הולך למות לבד,כשאני לא יותר מבן 20..ואף אחד לא יזכור אותי..אף אחד גם כנראה לא יקבור אותי..
נידונתי להיות לבד..
אולי כדאי שאסיים עם זה..איתי..
אני עייף מלהילחם בגורל.
אני עייף מלהילחם בעובדה שמוקיעים אותי מכל מקום ואין שום דבר שאוכל לעשות בנוגע לזה..
אני מותש מלנסות להחזיק מעמד כשאני יודע שאני אשאר לבד...
אני רוצה להאמין שאייס יסבול אותי..אבל גם לו ימאס,מתי שהוא גם הוא ימצא בי פגם כל שהוא ויזרוק אותי...
אני מוחה את דמעותי,אורות של רכב מתקרב מסנוורים את עיני..
אני אפילו לא שמתי לב לעובדה שהחשיך..
הרכב עוצר ממש לפני תחילת הסימון של הקיוקווים לחניית האוטובוס ואייס יוצא ממנו,נשען על המכסה המנוע ובוחן אותי.
אני נאנח...
הוא כל מה שיש לי עכשיו...
אני קם,התפרצות דמעות חדשה מתחילה ואני ממהר לרוץ אליו.
גם הוא מתקדם אלי,עוטף אותי בחיבוק כשראשי נפגש בחזו.
הוא עומד שם בשקט וטופח על גבי בסבלנות עד שהדמעות נגמרות.
"בוא נלך הביתה בייבי,אתה צריך טיפול" הוא מושך אותי למושב ליד הנהג,פותח עבורי את הדלת ועוזר לי להתיישב,ממהר לחזור למושב הנהג ולנסוע הביתה.
הוא באמת כל מה שנותר לי...התקווה היחידה שלי..
אני בוהה בו.
"שמעתי מה קרה,אל תדאג,מחר אני כבר משובץ מחדש בשיעורים איתך.
תהיה צמוד אלי,ותראה שלא יתעסקו איתך יותר אחר כך" הוא מביט בי,מלטף את שיערי לרגע בדאגה.
"למה אתה עוזר לי?" אני לוחש בתשישות.
"אמרתי לך כבר.." הקול שלו מחוספס..גברי מידי בשביל נער בגילו..
"אני אוהב אותך" הקול שלו כאילו מהדהד..
יש בו מה שהוא מאוד סמכותי,חזק,לא מתפשר..
הנשימה שלי נעצרת לרגע..
"אתה לא מכיר אותי" אני עונה באיחור של חמש עשרה דקות,כשהוא סוחב אותי בן ידיו מהאוטו עד לחדר ונשכב לידי.
"אני לא יודע מה אעשה קודם" נראה שהוא דואג לי.
אני נושך את שפתי באלימות..
דמעות שוב מכסות את פני.
"אל תבכה אהוב.."הוא מנשק את צווארי בצורה מרגיעה..אני לא יודע איך הוא עושה את זה..
"אני לא מסוגל לא לחשוב על איך אני כנראה אמות לפני גיל 20" אני מכסה את פני בידי.
"יש לך אותי.
אני לא אתן לך לחמוק מבין אצבעותי.
וביום חמישי אתה תתחיל לעבוד כדי שתבסס את עצמך ולא תצטרך להיות תלוי בי" הוא מצליח להפתיע אותי.
"אני אשאר לבד..אני כבר לבד" אני אומר בכאב.
"יש לך אותי" הנשיקות האלה מרגיעות אותי לאט לאט..
וזה כל כך מוזר לי.
"אני אשכיח את הכאב" הוא מבטיח.
איך שהוא אני נסחף לתוך הקול הנמוך והנשיקות האלו בצוואר..זה מכניס אותי לסוג של אופוריה ואני שם לב מאוחר מידי שהמכנסיים והבוקסר שלי מסביב לקרסוליים שלי.
"מה אתה..."אני לא מצליח להרכיב משפט במוח..
"תשאר רגוע..תנסה לא להקשות את השרירים כדי שתוכל להנות מזה..
זה יכאב בהתחלה..
אבל תסמוך עלי" הוא מוריד ממני את החולצה ומנשק את גבי.
אני מהנהן בתשישות,לא מסוגל להתנגד.
"אני אדאג לך בייב.." הוא לוחש בחום
"אני אגרום לך לשכוח שאי פעם בכלל עברת את התקופה הזו" הוא מבטיח בכנות..
כמו שאמרתי כבר בסיפור השני.. אני הולכת להיות עסוקה בחודש הזה והלאה ולא יודעת עד כמה יהיו לי הזדמנויות לעלות אז תהנו👌🏻
