"קדימה,תטוס איתי כמתנת יום הולדת"אייס מבקש ואני מניד בראשי
"לא" אני החלטי
"למה?" הוא נשמע מתוסכל
"כי אני שונא את היום הזה.עזוב אותי" אני עונה בקרירות,מנסה להקשיב למורה לאנגלית.
"היי.." אייס תופס בכך ידי,לוחץ אותה בדאגה.
אני מסובב את פני גם לפרצוף מודאג
"מה?" אני נאנח בייאוש
"אל תיהיה כזה בייב..זה שובר לי את הלב לראות אותך כל כך עצוב" הכנות שלו עושה לי צמרמורת.
אני מביט בו לרגע ארוך עד שאני מבין שבהיתי זמן רב מידי..
ואז אני ממצמץ פעמיים ומחזיר את מבטי למורה
"אני פה בשבילך..רק תפנה אלי..תדבר איתי..בבקשה מימך הארי" אייס מתחנן
"אני בסדר" אני עונה בריחוק
"כל פעם אותה התשובה ואתה עדין לא בסדר בכלל.."המילים של אייס גורמות לגרוני להיסגר כמעט.
אני מכריח גוש דמעות לחזור פנימה כדי שלא אתחיל לבכות כמו ילדה קטנה מול כולם..
"אני בסדר" אני שב ואומר.
יש שתיקה.
"תהיה כנה איתי.
לפחות תעשה את זה..מגיע לי לדעת מה קורה " לא יכלתי להתווכח עם האיש שהאכיל אותי וניחם אותי וטיפל בי.
אז נשמתי נשימה עמוקה וחשבתי מעט.
"אני מרגיש כאילו בא לי לתלות את עצמי" אני כנה באופן בוטה, רואה בזווית פני כמה הוא מזועזע
"למה?" הוא לוחש בקול שנשבר
"אני מרגיש שאין לי מקום פה יותר..אני מיותר" אני עונה אוטומטית-קריר ומרוחק וזה כבר לא גורם לי לבכות..
התרגלתי להיות אובדני.
"יש לך מקום בלב שלי. בבית שלי..והכנופיה אוהבת אותך"הוא מדבר ברכות
"כי יש להם בוס שישבור כל עצם בגוף שלהם אם הם לא יצייתו.." אני מוסיף
"זה לא נכון..הם בחורים מאוד חשדניים בקשר למי שמסתובב לידי- ואיתך הם הרגישו מספיק בנוח כדי להיות חברותיים מלכתחילה..אפילו כשעוד היינו בהתחלה עוד בסוג של ריב..זוכר? עם הטבעת?..
הם לא נוהגים לדבר עם אנשים על זה בכלל..גם אם האדם האחר ידע כל מה שצריך לדעת.." הוא מסביר.
אני עוצר את הכתיבה שלי ובוהה למטה על הרצפה
"זה משנה?אני גם ככה הרוס כבר" אני ממלמל בתסכול.
״אתה לא הרוס בייבי.. אתה מושלם״ אייס לוחש בשקט,באנטמיות.
״תפסיק עם הקלישאות״ אני מבקש בכעס
״הקלישאות נכונות, אז אני אדבוק בהן״ אייס עונה מיידית באופן החלקלק הרגיל שלו..
אני נאנח
״שיהיה״ אני מוותר, לא רוצה להמשיך בשיחה.
אייס שולח בתשובה חצי חיוך ומנשק את ראשי בעדינות.
״יהיה בסדר בייב, אל תדאג״ הוא מבטיח בלחישה.
״אני יאהב אותך מעכשיו והלאה כמו שאף אחד לא אהב ולא יאהב אותך בחיים שלו״ הוא מבטיח, מתרחק ממני וחוזר לשבת זקוף ולהקשיב למורה כמו שעשה קודם לכן..
ידו עולה אל גבי וטופחת עליו בעדינות, לאט..
ואני עוזב את העניין פשוט.
אני באמת לא במצב רוח לרומנטיקה ולכל בולשיט אחר.
אני רק רוצה לצאת מהכיתה הזאת כרגע ולמצוא במקום מקום לקבור את עצמי בתוכו.
אני בכנות כבר עייף מלהילחם ברגשות המבלבלים בתוכי ובפחדים ובהדחקת האכזבות והכעסים והעצב..
אני רק רוצה להיפתר מכל הרגשות האלה.
אני רוצה לשכוח שכל הדברים שקרו- קרו בכלל..
אני רוצה להיות ביקום אחר, במציאות אחרת.
אני עייף.
אני מותש מהמציאות הזאת.
אני מבולבל ומיואש לגמרי.
מה אני עושה עם החיים שלי?
מה אני הולך לעשות עם עצמי?
אני לא יכול להישאר תלוי באייסלעד..
אנחנו לא נחזיק מעמד יחד.. אני יודע.
החיים הם לא טלנובלה אגנטינאית.. אלה טרגדיה אחת גדולה.
אני יודע שלא משנה מה אעשה.. הכל תמיד יתפקשש.
