הייתי מאושפז במשך שבוע,הייתי מיובש לפי מה שהרופאים אמרו וסבלתי מתשישות יתר.
הייתי מחובר לאינפוזיות של מים ולקטוז.
כששחררו אותי סוף סוף הייתי מאושר.
שנאתי את האוירה החנוקה הזאת.
עכשיו,ישבתי בחדר של אייס, מול הפסנתר שניצב שם.
יד אחת נחה למעלה ועליה הנחתי את מצחי,מסתכל למטה לידי השניה שמרחפת על הקלידים בחוסר נסיון.
לחצתי על הקלידים לאט,מנסה לחשוב בבהירות..
הרגשתי הרבה יותר טוב עכשיו מבחינה פיזית..אבל בפנים הכל היה רקוב.
אני באמת לבד.
וכשלאייס ימאס אני אהיה במצוקה הזאת זמן לא ארוך מידי אחרי שהכל יסתיים ואמות.
איזו דרך מצחיקה להימחק מהעולם.
בלי חברים או משפחה.
בלי אף אחד שיזכור אותך.
בלי אף אחד שיספיד אותך.
ידי מחליקות למטה מהקלידים בעייפות
"בא לי למות" אני לוחש,דמעות מתחילות להיתאסף בעיני..
רק כשאני פתאום מתכוון לזה ואומר את זה בקול..אני מבין כמה זה חמור ובכל זאת אמיתי.
אני נאנח בשקט,זרועי יורדת מהפסנתר ואני יושב ובוהה בקלידים.
"בא לי להעלם" אני לוחש שוב בחוסר אונים, מעביר את ידי בשיערי ומושך באפי..מנסה לשמור את הדמעות בפנים.
אני שונא להרגיש כל כך פגיע וחלש.
אני שונא להיות עצוב ופגוע.
אני שונא לבכות ולהתייסר.
אבל זה כל מה שנשאר לי לעשות עכשיו.
"אני לא רוצה בזה יותר" אני מניד בראשי.
לא רוצה את החיים האלה,את המציאות הזאת,את הכאב הזה..
לא רוצה שישפטו אותי.
לא רוצה שישנאו אותי.
מה ביקשתי? שיאהבו אותי?
למה לאנשים כל כך קל לשנוא שנאת חינם ולאהוב עולה לך בנשמה?
נמאס לי מזה.
"אתה צריך לאכול" הקול המחוספס של אייס גורם לי להתאבן.
אני מסובב את ראשי לדלת ורואה אותו שעון על המשקוף בכניסה.
נראה שבתנוחה בה הוא עומד,הוא כבר הספיק להסתדר בנוח.
הוא היה שם מספיק זמן כדי לשמוע מה שהוא..
אבל אני לא מעוניין לדעת מה הוא שמע.
אני לא רוצה רחמים בשלב הזה..
אלה שרק יעזבו אותי.
אני רוצה להיות לבד.
להתרגל ללבד.
אני הולך לסיים לבד..אני צריך כבר להכין את עצמי.
אני נעמד ואז מתקדם לדלת,יוצא אחרי אייס לשולחן האוכל.
אני מתיישב רחוק ממנו ואוכל בשקט.
הוא אוכל גם הוא והארוחה עוברת בלי שנחליף שוב מילה בינינו.
זה איך שהוא נוח.
זה לא מעיק..אני מרגיש שהוא נותן לי את המרחב שאני צריך כרגע ומעריך את זה.
"אייס?" אני ממלמל בזמן שאני קם.
הוא מהמהם ברוגע לעברי.
"תודה..אני לא רוצה שכשתחליט להוציא אותי לא תשמע את זה לפני..
תודה" אני אומר במבט מושפל ואז הולך לחדר שלי, נועל אחרי ומסתכל סביב.
אני יושב בשולחן העבודה ופותח את המגירה התחתונה מימיני- שמלאה בדברים שהבאתי מהבית.
אחד מהם זה ציור שאחי הקטן הביא מהגן,הוא הכין אותו בשבילי.
ואז,לא ידעתי להעריך את זה..היום,אני לא יודע אם תהיה לי שוב הזדמנות לפגוש אותו.
כל מה שנותר לי ממנו זה זכרונות וציור.
גם לא תמונות.
כלום.
ככה אני אסיים כנראה..
כזיכרון נשכח.
אני כבר מתחיל להתכלות..ולא נראה שלאף אחד מהחברים שהיו לי אכפת.
אני שונא את עצמי.
אני שונא הכל.
אני מקפל את הציור בידיים רועדות ומכניס אותו למגירה.
אני נמלא עצב.
אני מתגעגע הביתה.
אני מתגעגע להכל.
אני מתגעגע ליציבות ולביטחון שהרגשתי בשהיה שם..
גם אם לא היה שם נועם,גם אם לא הייתה שם אהבה..
