תרשי לי

פרק שמיני

-

העבודה של הרופאים הייתה נראית לי תמיד קדושה, אך בחיי שלא ידעתי איך היה להם את האומץ לקבוע את חיי האדם, כל אדם שהם נוגעים בו בכל שנייה יכול למות או לחיות, והתשובה בידיים שלהם. פחד אלוהים. וכמה שרציתי וחלמתי להיות רופאה גדולה ומפורסמת. אבל ביחד עם זאת הפחד תמיד עירער אותי. ותמיד הייתה אחת כזאת, מבחוץ לא הראתי על עצמי את הפחד. וכולם חשבו וראו בי כאמיצה למדיי, כנראה בגלל שנהגתי להפריז במשחקי השתייה או במה הסיכויים או שטויות בסגנון. אבל זה היה כי רציתי לחיות, ולא האמנתי בשטויות הבתולה החסודה. בחיי שאנחנו בני נוער פעם אחת, שימו זין ותחיו חיים.

וזה מה שעשיתי לאורך כל התיכון, אבל אף אחד לא יבין את הפחדים שלי רק שאני הולכת בדרך בחושך הבייתה, או שחברים שלי נקלעים למריבה כלשהי. כי כל הזמן הפחד שלי היה על הסובבים שלי, בחיי שלא עליי. על המשפחה והחברים שלי הגנתי כמו אימא לביאה, ולא נתתי לאחד לפגוע בהם. הייתי נעלבת בשבילם בכל משמעות המילה. והיה לי קשה פיזית לראות אותם נפגעים או נעלבים

לפני כחודשיים פחות או יותר לנטע נשבר הלב, מאיזה אפס מזויין שהחליט שנטע לא סיפקה אותו מינית בצורה בה הוא היה זקוק. גברים כאלה שקוראים לעצמם גברים עולים לי על העצבים, ובגידה זה קו אדום מבחינתי בכל המובנים, נטע תמיד הייתה ידועה בתור אחת של סטוצים. היא השתעשעה עם בנים מפה ועד אילת, טוב על אילת אני לגמרי מבינה אותם. זו עיר של חתיכים בכל מובן וירדנו לשם בכל הזמדנות שניתנה לנו. עד שפגשה את אותו אפס מניאק, ששבה את ליבה מהרגע הראשון. הם היו ביחד קרוב לשנה, שחצי שנה ממנה ניהל רומן מאחוריי גבה.

אני לא אצטרך להוסיף כי כמובן שאני ואימרי הלכנו אליו כמו שני גורילות, ואיימנו עליו בכל משמעות המילה. בנוסף אימרי כמובן לא יכל שלא לערב מכות וזכה ממני לגלגול עיניים, הוא כזה חיה.

"נו. למה ייבשת אותי סהר?"

סער נשען על האוטו היקר להפליא שלו, נראה חתיך כמו תמיד. היחד עם המכופתרת הלבנה שלא יכל שלא לפתוח כמה כפתורים ולהיראות יותר מושך מתמיד, זה לא חוקי. כמובן שהאוטו שלו היה הדבר האחרון שגרם לי להתלהב, יותר מזה זה גרם לי לשנוא אותו יותר. ההתלהבות המזוייפת של כל העולם הפאפארצי והסלב תמיד היה נראה ותמיד יהיה מזוייף.

וסליחה שלא מרתק אותי או מלהיב אותי זה שסער בוזגלו קנה אאודי חדש, או יגואר, או כל שם של מכונית פלצנית אחרת.

"היה לי עיניין אישי לסגור"

אני ממלמלת ומתיישבת על אחד העמודי רחוב הנמוכים שהיו בקרבת מקום, השעה הייתה חמש, וכולם התחילו ללכת לבתיהם. את האמת שדי מזמן, והפתיע אותי נורא שסער היה מהאחרונים שנישארו. אבל למרבה ההפתעה הוא התחבר למשפחה שלי וגרם להם להעריץ אותו יותר, מה שיותר ממעיק עליי אני חייבת לציין אבל כמובן שבשביל כולם זהו בסך הכל פרט שולי. הוא התחבר לעומרי וכבר הזמין אותו אותי ואת אבא שלי למשחק הקרוב שלו, ויש לי הרגשה שאני לא אוכל לחמוק מזה בכזאת קלות. טוב זה סער בוזגלו, ברור שאני לא אוכל לחמוק מזה בקלות. הוא מקבל כל מה שהוא רוצה, וזה רק גורם לי לא להגיד לו כן.