פרק אחת עשרה

10.3K 347 101
                                    

לאנשים תמיד היו הגדרות שונות לאושר, אני למשל העדפתי להגדיר אושר כדבר לא צפוי, הפתעה. מה הדבר שהכי משמח אותכם ומעניק לכם אושר- ההפתעה. לכולם הייתה תשובה, אותה התשובה בערך, אהבה, חברים, משפחה. לא, אמנם הם העניקו לי אושר על בסיס יומי, אבל אני אהבתי את ההפתעה, בתור אחת שהולכת תמיד ומודעת לצעד הבא. אמנם לא הולכת בדרך הבטוחה, אבל אני תמיד כמה צעדים קדימה, וההפתעה. אני לא שולטת עלייה, והיא מפתיעה אותי לטובה כל פעם מחדש.

אושר, מחולק לכל כך הרבה דברים, בכללי כל החבורה והמשפחה שלי, אפילו כל הסביבה הייתה תמיד עם חיוך על הפנים, ובאמת שכמה מפתיע שדווקא בשכונת עוני במקום נידח יש אושר כה גדול?
באמת שהיו לי תקופות רעות, אני לא אשקר. התביישתי במקום שממנו הגעתי, אבל עכשיו? אני מאושרת ושלמה, וזה מה שבנה אותי, לא נתתי לזה להפריע לשום דבר בחיים שלי, ואם זה מפריע למישהו אז זין עליו, בחיי שהוא כנראה לא שווה מאמצים.

ואולי זה נכון שהעשירים הם האומליים ביותר, אבל לכו תדעו. די גדלתי על לשנוא את רובם, כן היו לי חברים עם כסף, וזה לא שהייתי ענייה- היו תקופות נוראיות אני לא אתכחש אבל עכשיו אנחנו בסדר, ויש לי את מה שאני צריכה ואני אסירת תודה על ההורים שלי שעבדו בזיעה וביישע כדי להרוויח כל גרוש הבייתה, משום מה זה יותר נחמד לי מהורים שמתעסקים בדברים מפוקפקים, מעלימים מס ומפוצצים בכסף.

אהבתי לעבוד קשה- אבל להגיע לתוצאה, הינה עוד דוגמה לאושר. לעבוד קשה, קשה נורא. כמעט לוותר, אבל להצליח, תחושת האושר ממלאת את גופי ואני באמת מאושרת כשזה קורה.

"אז סגרנו על סיני?"
מאור שואל ואני מביטה ביונתן ששותק כמעט וכל הערב כבר, ואני נאנחת בתגובה. באמת שאני מרימה ידיים, הוא מתנהג בילדותיות. והוא בן 20, הוא לא ילד. שיתאפס על עצמו אנחנו כבר עברנו את גיל ההתעלמויות.

"סהרו את מקשיבה?"
נועה מנפנפת כמה ידיים מול עיניי ואני קופצת בבהלה והיא מחייכת, אני מהמהמת כתגובה. סיני תמיד אופצייה טובה, ובילינו שם לא קצת כל תקופת העשרה- ולא נמאס לרגע.
בחיים לא היינו חבורה של קניונים וקניות מותגים, למרות שאהבנו בגדים עד מאוד והיינו לבושים תמיד בטוב טעם, היינו מעדיפים סיני על איזה ניו יורק, בחיי. הטיולים בטבע, הים, והחופש הזה עם האנשים הכי אהובים עליי שמקיפים אותי. מה אני עוד צריכה?

"כןכן- סיני נשמע מעולה"
אני מאשרת ועומרי משחק בשיערי, עומרי שמאז שעבר את החוקיות מבלה איתנו יותר מתמיד. בלי התנגדות, הוא אמנם בי'ב אבל הוא בוגר ברמות והחבר הכי טוב של כולנו. ובאמת שהוא יותר בוגר מכולם פה בחדר, ללא טיפת צחוק.

"יונתן?"
נטע שואלת ואני מגלגלת את עיניי כשהוא נושף במעט בוז, הוא נהיה כזה מתנשא. אני כבר לא יודעת מה לעשות, כנראה שאני אקח אותו לשיחה. אני יודעת שגם הוא לא מרגיש בנוח, זה לא ההתנהגות שלו.

תרשי ליWhere stories live. Discover now