תרשי לי

פרק עשרים ושלוש

כאב הוא דבר סובייקטיבי,
בחיים לא תוכלו להביע את דעתכם על כאב של אחרים, או לשפוט את הכאב של האחרים, כי אולי אדם מסויים נשרף בעבר, אבל השני בחיים לא קיבל שריטה.

כשהכרתי את עומר לראשונה, ישבנו בים כל החברים ביחד. יצאנו לקמפינג ולישון בירדנית, הבאנו פקל ואפילו הבאנו מנגל ובשר. הכרנו שם את עומר ואת חבריו, כמה חברה מבאר שבע שמלילה אחד עשו לי בית ספר של חיים שלמים, כאב הוא דבר סובייקטיבי, ובחיים לא נחשפתי לרמת כאב כמו הרמה של עומר וחבריו.

צוחקים על עומר שהתעודה היחידה בחיים שלו היא מהבית ספר של החיים, ולא מבגרות מפגרת במתמטיקה, בחיים לא נחשפתי לרמה כזאת של כאב.
עומר נולד בשכונות הלא טובות בבאר שבע, ועם כמה שחשבתי שהשכונה שלי היא שכונת מצוקה, ובכן, בחיים לא הייתם בשכונות הרעות של באר שבע, אמור- החבר הכי טוב של עומר, מכיתה ו מעשן, בכיתה ז כבר נחשף לסמים הראשונים שלו, בכיתה ח פרש מבית ספר, ביחד איתו עומר.

עומר הבנאדם הכי אינטליגנט בפגשתי בחיים שלי, השיחה איתו בחיים לא תישכח והיא מחוקקת לי חזק בראש, אני זוכרת ששאלתי אותם- למה ? למה פרשתם? אם אתם יודעים שעכשיו תשעים אחוז מהדלתות שלכם להצליח בחיים נסגרו?
התחרטתי על חוסר הטקט שנייה לאחר מכן. אבל הם לא התביישו בתשובה, ובשאלה כלל לא.

הם אמרו- את יודעת? כשכל כך הרבה אנשים מוותרים עליך, אתה אוטומטית מוותר.

דלת הבית נפתחת בסערה כשאני צופה בקארדשיאנס רבות, הדמות של ליעד נעלמת במהירות בה היא נכנסת, והוא נכנס לחדר בטריקה קלה, אני ממהרת אחריו עם חשש ובילבול מוחלט.
הוא יושב על המיטה, לא מרים את מבטו אליי. ראשו מכונס בין ידיו ועל אגרופיו נראים סימנים לא מזהירים.

"היי"
אני לוחשת ומתיישבת לידו, אני מלטפת את גבו במעגלים בתקווה שזה מה שירגיע אותו- למרות שזה קלוש.

"כוסעמק החיים סהר"
הוא צועק וזורק את הדבר הראשון שהיד שלו יכולה לחטוף באותה השנייה, הטלפון שלו. הוא מתנפץ לרסיסים ואת ליעד זה לא מעניין בכלל.

"מה קרה יפה שלי?"
אני שואלת בעדינות, למרות שבעצם בא לי לתת לו כאפה ולצעוק שאף דבר בעולם לא שווה את הדמעות שלו, אבל זה לא הזמן המתאים-ואני צריכה להבין מה קורה קודם.

"כוסאמא שלה אני נתתי לה את החיים שלה, לא הספיק לה?"
הוא כבר מגביר את קולו וכמעט צועק, הוא זורק גם את המטען. אני ממצמצת בחוזקה, זו אגם. אני אהרוג אותה.

"לא משנה מה היא עשתה, היא לא שווה את זה שתשב פה ככה. שהיא תשב ככה למה מה קרה?"
אני מתעצבנת והוא מרים את עיניו אליי, אני מבחינה בעיניים האדומות והבוהקות שלו, הריסים שלו שביום יום כל בחורה ממוצעת מישראל תקנא כי כשהיא מורחת את המסקרה החדשה של לוריאל, ליעד קיבל את זה בטיבעי, כרגע הן נראות ארוכות עוד יותר, והעיניים קיבלו גוון יפיפיה שלא זכיתי לראות מעולם.