פרק שלושים ואחד

9.2K 439 139
                                    

ביום כיפור הייתה אווירה מדהימה וקדושה שהתחברתי אלייה יותר מתמיד, כן בחגים יש את ההרגשה הנעימה והפשוטה. כל הלבן הזה בכללי עושה טוב ויפה לעיניים ולחיים.
בכיפור היה את האחדות של כל עם ישראל שצם כדי לכפר על חטאיו, מתנתק לכמה שעות טובות מהכל וחושב באמת על הדברים הרעים שעשה השנה.

זה הזמן אשכרה לסלוח, ואני לפחות. בנאדם שנוטר טינה, אני יכולה לזכור מה אותה ילדה עשתה לי בכיתה ד׳, ואיך הילד מהכיתה קרא לי מכוערת בכיתה ו רק כי שמתי גשר.
אני לא שוכחת דברים בקלות, וכשאני נפגעת ממשהו. אני לא משחררת בכזאת קלות.

את הארוחה שלפני הצום עשינו דווקא בערב אינטמי בבית, כמובן שאצלנו אינטימי זה עשרים וחמש איש. אבל זה אינטימי יחסית. סער, לפי מה שהבנתי- מבלי ללחוץ יותר מידי, לא בקשר טוב עם הוריו או משפחתו בכללי. ואין לי מצפון או רצון להשאיר אותו לבד בחג, וחברים שלי שכמובן בקבוע עושים איתנו כל חג באשר הוא. בנוסף הזמנו את גבריאל, וחבר של ליעד שגם היה חייל בודד שבא אלינו לפעמים לחגים- הראל קוראים לו.

״תעבירו לי את הקניידלך״ אמא שלי מבקשת וסער נרתם לעזרה במהירות. הם ללא ספק התחברו ברמה שלא תיארתי לעצמי אפילו.

הארוחה עוברת בנעימים, אבא שלי כבר ממזמן הפסיק לשאול את סער על הכדורגל לטובת כולנו. כי בימים הראשונים שלהם הוא לא הצליח להוריד מסער את העיניים, עכשיו אני משערת שאבא שלי מחשיב את סער כאחד מחבריו הקרובים.





״סהרו, בואי איתי למרפסת״ הטלפונים כבר לא איתנו, ואימרי מושך אותי למרפסת. אני נגררת אחריו כשסער מביט בנו במבט לא ברור אך ממשיך במעשיו.

״תגידי״ הוא מתחיל ואני מהמהמת, מתיישבים על 2 הכיסאות הישנים במרפסת, הוא מניח את רגלו באגרסיביות על המעקה ומביט קצת אל השמיים.

״מתי את הולכת לספר לסער על הטיסה?״ הוא מנחית משום מקום את השאלה שבאוויר כבר המון זמן, אני ממצמצת במעט עצבים. לא על אימרי, אלא על הסיטואציה. אני וסער כנראה במצב הכי טוב שלנו כרגע. והטיסה הזאת, עם כמה שהיא החלום הכי גדול שלנו. דופקת אותי, זאת טיסה של מינימום חצי שנה. ותיכננו לעשות אותה ארוכה מהמתוכנן.
סער עם הכדורגל לא יכול לעשות דבר, והוא כבר עבר את הגיל של הטיולים האלו.

״לא בקרוב-אני לא יודעת. זה פשוט יהרוס לנו הכל אימרי. טוב לי עכשיו״ אני אומרת במעט חוסר אונים והוא מהנהן להבנה.

״את צריכה לספר לו מתישהו, הטיסה עוד פחות מחודש כפרה״ אימרי אומר ואני מרכינה את ראשי ביאוש. סער לא מתלהב ואפילו מתעצבן שאני רק יוצאת למסיבה או לבר, אז לדרום אמריקה?

״אני אספר לו, מתישהו. זה פשוט שהטיסה הזאת תדפוק הכל. ובנתיים אני רוצה להיות שמחה עם מה שיש לי״ אני אומרת ובתוך תוכי יודעת שזה לא הצעד הנכון לעשות. אבל זה מה יש כרגע.

תרשי ליWhere stories live. Discover now