תרשי לי

פרק עשרים וחמש

אחרי אתמול, הייתי זקוקה לחברים שלי קצת. לבילוי, מאז סיני לא נפגשנו, כרגע כל אחד נטחן בעבודה שלו בוקר ולילה כדי שכבר נצא לטיול אחרי צבא המדהים שכל אחד מאיתנו מצפה לו בקוצר רוח.

אחרי שעה של התלבטויות בחרנו פשוט להיפגש בבית של מיקה, השאלה איך נתפקד כחבורה אחרי הפרידה של אגם וליעד העסיקה אותי כבר ימים בראש, ואני מתחננת לאלוהים שלא יהרס לי את החברות שמצילה אותי ומשאירה אותי יום יום בחיוך תמידי, אני לא יודעת מה אעשה בלעדיהם אבל ליעד במצב קשה ולפי מה ששמעתי אגם נהנת מחיי הרווקות מה שגורם לי להתעצבן עוד יותר.

הפתיע אותי שאחרי הפרידה מי שלקח את זה קשה היה ליעד, כי ליעד אף פעם לא היה בחור של רגשות ובמקרה של שניהם דווקא אגם די רדפה אחרי ליעד ככה שהמצב הנוכחי מעלה את הסעיף של כולנו, במיוחד הצורך שלה לשתף כל פעם שהיא יוצאת למסיבה אחרת.

"סהרו"
יונתן מנפנף לי ראשון וניגש לחבק אותי, הוא מסניף את צווארי ואני נאנחת. התגעגעתי אליו, התגעגעתי למגע שלו, ואחרי מה שהיה עם סער- אני צריכה את זה. אני מתנערת מהר, מתנתקת ממנו ופרצופו נופל, חרמן- גם הוא רוצה. אני מחייכת, מתעלמת מהסיטואציה המביכה, ועוברת אל מאור שאיתו דווקא נפגשתי לפני כמה ימים.

"יפה שלי"
הוא נושק ללחיי ואני מחייכת, הפרצוף הקנאי של נועה מגיע מעבר לפינה ואני מכווצת את גבותיי בבילבול, אני מפספסת פה משהו?

"הזונה הברת מזל הגיע"
מיקה צועקת בחיוך ואני מצחקקת, לא בידיוק מיקה, לא בידיוק. אני נאנחת בהקלה שמיקה משחררת את כל הדברים שקרו לאחרונה כי זה באמת ישב עליי, ואני יודעת שקשה לי במיוחד לפתוח מולם דברים כאלה- ואת כל הסיפור עם תום בודדים יודעים, והם ידעו חלקים בודדים. והם פתוחים איתי, ושלא תבינו, זה קשה לי. אני לא מספרת להם, אבל אני חוזרת עם לב כבד הבייתה, זה לא פשוט.

"מדברים על ברת מזל, מה עם הכדורגלן האהוב עלינו?"
נועה שואלת ואני מחייכת חיוך מזוייף, אימרי מניח את ידו על רגלי, אני מעבירה את מבטי אליו והוא מחייך. חיוך כזה שמרגיע אותי, אני יודעת שהוא תמיד יהיה כאן. ואני אסירת תודה.

"הוא בסדר"
אני מתמצתת ולא נכנסת יותר מידי עמוק, אני יודעת שאני אתחרט על זה, אני יודעת שאני צריכה לספר להם על הנשיקה. אבל אני לא מסוגלת, היחידים שמודיעים למצב הם אימרי עומרי וליעד, וזה בגלל סערת הרגשות שבה הגעתי הבייתה אתמול, הם לא השאירו לי ברירה אחרת.

"מה בסדר? תשתפי אותנו קצת"
אגם מעירה, ואני רק לשמע קולה מגלגלת עיניים, זונה. אימרי דוחף אותי ולוחש לי להתנהג יפה- אני לא מסוגלת, בחיי שלהתנהג בצביעות זה הדבר השנוא עליי, במיוחד שכרגע מגיע לה לשמוע כמה היא פגעה בו. זה לא מגיע לו.

"אולי את תשתפי אותנו"
אני עוקצת והאווירה בחדר הופכת להיות מביכה ולא נעימה, היא נועצת את מבטה בי בכעס. היא כועסת?