תרשי לי

פרק שלושים ושמונה

"כוסעמק"
אני ממלמלת, כי הינה בוקר הטיסה. הבוקר שאמור להיות שמח כאין יתואר. אבל חסר לי כאן מישהו. אני כועסת על עצמי, כי אני לא אמורה להתנהג ככה. אני אף פעם לא הייתי אובססיבית ככה, אף פעם לא הייתי אקסית לוחצת או מלאה בחרטות.
האמנתי שכל דבר קורה מסיבה מסויימת. שבסוף ה׳ מכוון אותי לדרך הנכונה. אבל הפעם זה היה תלוי בי. זה הייתה הבחירה שלי.

"סור, יאללה- אמרנו נשאיר אותו בארץ. לא שמעת שלא מביאים אנרגיות שליליות לברזיל?"
עומרי שואל ואני מחייכת חיוך מעט מזוייף. העיקר שישמחו טיפה. אני לא הולכת להיות עצובה כל הטיול, זה לא אני.
אנחנו עם מזוודות.

"תהנו אהובים שלנו, לשמור על עצמכם. ואנחנו רוצים טלפון כל יום"
ההורים שלי מרצים את הקבוע ואני מחבקת ומנשקת ומתענגת על זה, כי לכו תדעו מתי תהיה הפעם הבאה.

הנסיעה שלנו במונית די שקטה, קבענו להיפגש שם כולם ביחד. ובא לי לראות את סער שם, הציפייה קיימת בי. שיתחרט ברגע האחרון, אבל אני בתוך תוכי יודעת שזה לא יקרה. הפסדתי. אלפי מחשבות ודמיונות רצות לי על הטיול, חלמתי עליו כל כך הרבה זמן, חלמנו כולנו. אבל כל הציפיות שלי יתרסקו? אני אוכלת סרטים. כל השבוע האחרון. והיום בכלל.

"מאה שקל, ושתהיה לכם טיסה נעימה"
נהג המונית אומר ואנחנו מביאים לו את השטר בחיוך, מנופפים לשלום ועומדים מול שדה התעופה.

"חלום שמתגשם אה?"
אימרי אומר כלא מאמין ואנחנו צוחקים ומחייכים, אם היו מצלמים אותנו מהצד זה היה יכול להופיע על הטיימס סקוואר. רביעייה הזויה, מול שלט נתבג, מחייכים כאילו אין דאגות.

"מאחל לי אותכם לכל החיים"
ליעד אומר בחיוך ואני מושכת אותו לחיבוק צדדי, שאליו מצטרפים אימרי ועומרי. החיבוק נהיה קבוצתי ויפה מתמיד. אני מרגישה מלאה, חלק אמנם חסר בי. אבל אני יודעת ששלושתם יהיו פה תמיד. והלב שלי מתפוצץ הערכה אל הגברים האלה. כל אחת שתהיה איתם תזכה.

"נודר"
עומרי צועק ואנחנו צוחקים ומשתחררים מהחיבוק, מתקדמים אל עבר החלום. אשכרה.

אני פותחת את הטלפון, אין הודעות. מחזירה לכיס, מחייכת לכולם. אני צריכה לעבור הלאה, זה לא יקרה. ביקורת הדרכונים מתחילה, אני נושמת עמוק. מחליטה שמפה והלאה, זה סהר בלבד. זה מה שיגרום לי להיות שמחה, משהו שהוא לא סער.

אנחנו פוגשים בשאר החבורה, הם מתרגשים יותר מאי פעם, אני מעלה את החיוך הכי אמיתי שיוכלתי למצוא באותם הרגעים.
״יפים שלי, שיהיה לנו את הטיול של החלומות שלנו״ אני אומרת בקול חזק, אנחנו מתאספים חיבוק התייעצות רק בלי התייעצות. מסתכלים אחד לשני בעיניים, עמוסים בטרמילים תיקים ומזוודות.
״אני אוהב אותכם אחים שלי״ מאור אומר ואני מבחינה במיקה שמתרגשת עד דמעות.
״יא אללה סור חוגגים לך יום הולדת בברזיל״ ליעד מזכיר ואני מחייכת במעט הפתעה, לגמרי שכחתי מהיום הולדת שלי.
אנחנו מחכים בטרמינל,
החלום מתגשם. אולי חלק בו חסר, אבל מתגברת על זה. אני חזקה, לפחות ככה אני מאמינה.